נילי דגן

מֵעַל הַמִּטָּה שֶׁל סַבָּא
לֵיל הַכּוֹכָבִים שֶׁל וַאן גּוֹךְ,
מִתַּחְתֶּיהָ לַיְלָה.
עֵינָיו נִפְקָחוֹת. בְּכֹחַ נְעוּרִים
הוּא מְדַלֵּג מֵעַל סוֹרְגֵי הַמִּטָּה
מֵעַל רְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים.
יָחֵף בְּפִּיגָ'מָה, שְׂעָרוֹ לָבָן וּפָרוּעַ,
רָץ בַּמִּסְדְּרוֹן אֶל שְׂדוֹת יַלְדוּתוֹ.

רִבְקָה, רִבְקָה, הוּא קוֹרֵא,
צִנּוֹר הָאִינְפוּזְיָה נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו.
בִּקְצֵה הָרְחוֹב הוּא נֶעֱלָם
אֶל הַמֶּרְחָבִים הַפְּתוּחִים הַכְּחֻלִּים.
סוּס וְעֶגְלַת חָצִיר מְגַלְגְּלִים
אֶת תְּנוּעָתָם בַּשָּׂדֶה.

פורסם בהליקון 2019, ״אני החולים״, אנתולוגיה בעריכת דרור בורשטיין

הזנת תוכן: 2.4.2020

חזרה לדף הראשי "נילי דגן - שירים חדשים"