תגובות על אירוע השקת הספר "עד שאלמד לעוף" שהתקיים ביום שישי, 4 במאי, 2018 

 ----------------------------------------------------------

אם לאדם זר, שפגשת זה עתה, יש לב רחב, תוכל לגלות זאת כבר בפגישתך הראשונה איתו. איך? אתה כבר תדע... לפני חמש שנים הייתה לי פגישה וירטואלית ראשונה עם המשוררת נילי דגן, אבל כבר אז, במייל שהיא שלחה אליי, הבנתי משהו על רוחב הלב שלה...

מאז חלפו חמש שנים, שבהן מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, ומעולם לא דיברנו בטלפון, אך כשהיה צורך, שלחנו זה לזה מיילים או הודעות פייסבוק. בשנים האלה למדתי דבר או שניים על שיריה של דגן, ושלושה-ארבעה דברים על התנהלותה המופלאה בשדה השירה. אני חושד שהיא מחזיקה בדעה, שבה מחזיק גם אני: קודם כל הייה בן אדם, רק לאחר מכן נוכל לדבר על שירה ועל אמנות...זה מתאים לי כל כך... אתמול, חמש שנים לאחר פגישתנו הווירטואלית הראשונה, נפגשנו סוף סוף, לראשונה, פנים אל פנים. היא לא ידעה מראש שאגיע ל"בית היוצר" כדי לשמוח איתה באירוע ההשקה של ספרה "עד שאלמד לעוף", שראה אור בהוצאת "פרדס", כי לא סיפרתי לה על כך. אך באולם, כשמבטנו הצטלבו, היא פרשה אליי ידיים, קראה בשמי, וחיבקה אותי. כשהתחבקנו, נזכרתי במוטו שהיא בחרה לספרה "לא מתקרבת לתחנה המרכזית". המוטו מאת יאן פיליפ סנדקר אומר: "אין צורך להרגיש את ידו של הזולת, כדי לגעת בו". בחמש השנים של ההיכרות הווירטואלית שלי איתה, חשבתי שזהו מוטו נפלא. גם כעת אני חושב כך. שמחתי להשתתף אתמול בחגיגה של משוררת צנועה, עם שירים צנועים, שזוכרת גם בשיריה: מה עיקר ומה טפל. לכו אל שיריה, וְקִרְאו בעצמכם.
(טובי סופר משורר)