מאת יוסי גמזו

על ספרה של נילי דגן "עד שאלמד לעוף", סדרת 'כתוב' בעריכת אמיר אור, פרדס הוצאה לאור, 2018

כבר בשיר הפתיחה לספרה החדש, "עד שאלמד לעוּף"  משדרת המשוררת אהבה המוּדעת לארעיוּת הקיוּם האנושי אך אינה מניחה לו להעכיר את חסד מתנת הבּינתיים. זה אינו רק סימן של בּגרוּת, אלא גם עדוּת צנועה לתבונת ריהוּטה של התהום בכל אמצעֵי השכּחתה. 

ניטשה כתב לפני שנים רבות: "האשליה היא השקר המאפשר לנו שלא למוּת מרְאִיַּת האמת". האשליה שהאדם יכול לחיות בלי אשליות היא הגדולה אולי בין כל אשליותינו. אבל עובדה: הציפורים בונות לא פעם את קִנָן על הענף הכי נִדָּף – והן שרות... בשיר-הפתיחה "כבר לא דואגת" אומרת נילי דגן:
"רְאֵה, הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה./ עוֹנוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, לֹא אֲנָשִׁים, אַתָּה אוֹמֵר./ אֲבָל בַּסְּתָו הַזֶּה,/ אֲנִי שֶׁאֲהַבְתִּיךָ בְּכָל עוֹנוֹתַי/ כְּבָר לֹא דוֹאֶגֶת שֶׁתַּקְדִּים לָלֶכֶת מִמֶּנִּי./ רַק חַיָּה אִתְּךָ." 

בספרו "הר הקסמים" מתאר תומס מאן איך גיבורו הצעיר, הנס קסטורפּ, מתלונן באוזני ידידו הקשיש ואומר בצער: "איך אנשים מִשתנים". -"אתה טועה," אומר לו הקשיש, "הם אינם מִשתנים, הם מִתְגַּלִּים." ואכן, גם הבלתי-צפוי הזה וגם גילויים אחרים של הבלתי-ידוע הם תמרורי אזהרה שהמשוררת לומדת להתוודע אליהם: "קְרִיאַת הָעוֹרֵב מַחְרִידָה תָּמִיד כְּשֶׁלֹּא מוּכָנִים לָהּ./ אֲנִי מְנַסָּה לְהִתְיַצֵּב כִּי אֶפְשָׁר לְהַחְלִיק/ לַלֹּא יָדוּעַ." ("מי אומר").

אין אולי עתיק ועִם זאת מושרש בנפש האדם מן התשוקה לְהִנָּתֵק מחרצובות משקולותיו של כוח הכבידה, פשוט לעוּף. מימי איקרוס ואביו דדלוס המיתולוגיים הכלואים בִּסְגִירוּתוֹ האפֵלה של הלבּירינת, נוהה הרוח האנושית אל הגבהים. דדלוס ואיקרוס אמנם נחלצו מן הלבּירינת, אך רק באמצעות כנפיים עשׂויות מכנפי ציפורים המודבקות אלו לאלו בחוטים ובשעווה. הם ממריאים למרומי החירות, אך דדלוס מתרה באיקרוס בנו לבל יגביה עוּף ויתקרב אל השמש, שלהטה עלול לְהָמֵס את שעוות כנפיו. אלא שאיקרוס בזחיחוּתו אינו מציית לדברי אביו וסופו שכנפיו מתפוררות והוא צונח לתהומות ים כרתים הקרוי גם "הים האִיקָרִי". גם האחים וילבור ואורוול רייט, חלוצי התעופה, היו - יש לשער - מפועמים באותה משאת-נפש אִיקָרִית.
אך בספרה של נילי דגן מועשר המימד הפיסי של דחף ההמראה לגבהים במטונימיה הנפשית: הצורך להתרומם מעל למִגבלות היומיומי, האפרורי, סַד נְמִיכוּת הזה-מה-יש. ואפשר שהצורך הזה ניזון מן הפרידה מזחיחוּתם של הנעורים שחלפו מִכְּבָר.

ג'ורג' ברנרד שו אמר סרקסטית: "הנעורים הם דבר נפלא, אבל חבל שהם נִתְּנוּ לאידיוטים"... "אֲנַחְנוּ מִתְחַקִּים אַחַר נְעוּרֵינוּ / כְּמוֹ אַחֲרֵי בּוֹרוֹת הַמַּיִם שֶׁיָּבְשׁוּ./ מְדַַוְּשִׁים לְאֹרֶךְ הַוָּאדִי, / זֵעָה מְבַצְבֶּצֶת מִנַּקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר. /כַּמָּה קָשֶׁה לְטַפֵּס בַּעֲלִיָּה. / יְלָדֵינוּ שֶׁבָּגְרוּ רוֹבְצִים עַל כְּתֵפֵינוּ./ כִּתְמֵי גִּיל עַל יָדֵינוּ צָצִים בְּהַפְתָעָה./ נַחַל חוֹתֵר בְּתוֹךְ הַחוּם וְהַצָּהֹב. / "מִי שֶׁמַּקְפִּיץ אֶבֶן שֶׁבַע פְּעָמִים הוּא מֶלֶךְ",/ אַתָּה אוֹמֵר./ אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים / הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת בַּמַּיִם: / מַה שֶּׁאֵינוֹ צָף הוּא רְגָשׁוֹת." ("מלך"). אך דוקא באמירה זו חבוי פרדוקס אופטימי: עצם הטון האלגי על טביעת הרגשות במים (כשהמים, אולי כמו ב-Panta Rei ההֵרַקְלִיטִי, מייצגים מטאפורית את הזמן) הוא רגש, רגש חי וקיים ובועט.

כך שיש רגשות הצפים בהחלט ולא הכל טובע ואובד.

המאמר "הכל משתנה" בעיתון 77. להגדלה לחץ על התמונה

זהו קובץ-שירה בו חיים בדו-קיום גם שירים טוּריסטיים על ארצות נֵכָר: "גֶּּנוּאָה. עֲלִיָּה לְדֶרֶךְ מְהִירָה לְסִירְמְיוֹנֶה./ צֵא בַּיְּצִיאָה הַשְּׁלִישִׁית בְּעוֹד שְׁלֹש-מֵאוֹת מֶטֶר." ("ג'י-פי-אס") וגם הטיול המאוד לא מאורגן בגיאוגרפיה הנפשית של טריטוריות הנפש: "אֲנִי גָרָה בַּקּוֹמָה הַ-13./ יֵשׁ לִי מַצְּבֵי רוּחַ מְעֻרְפָּלים / חַיֶּבֶת לְהַרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם בִּנְהִיגָה / וְתָדִיר נִכְשֶׁלֶת בִּקְרִיאַת מַחְשָׁבוֹת./ כְּבָר לֹא נֶאֱחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתַי, / אֵין בִּי טִפַּת אֹמֶץ לְהִשְׁתַּנּוֹת." ("כבר לא").

אך גם גם מוּדעוּת מפוכחת עד כאב לקונפליקט המדמם בין דוּ-קִיּוּם לדוּ-אִיּוּם בין בני יצחק לבני ישמעאל: "כִּמְעַט אוֹֹתוֹ כְּפָר,/ כִּמְעַט אוֹתָם עֲצֵי זַיִת./ שַׂחְקָנִים רְעוּלִים מְכַוְּנִים / אֲבָנִים וּבַקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה / אֶל הַמַּטָּרָה הַחַיָּה." ("בילעין"). או, לחילופין, החזית החמה הזאת, שֶׁבָּהּ בפּרפראזה על שֵם ספרו של אֶריך מאריה רֵמארק, ניתן לומר בצער מתוּסכּל "ב מ א ר ב אין כל חדש":
"הַיָּמִים מְדַמְמִים וַאֲנִי, חַסְרַת תּוֹעֶלֶת, /יוֹשֶׁבֶת וּמְחַכָּה שֶׁיִּקְרֶה מַה שֶׁיִּקְרֶה, / מַאֲזִינָה לַחֲדָשׁוֹת קוֹדְרוֹת,/ תְּמוּנוֹת הַהֲרִיסוֹת / אֲלוּנְקוֹת נִשָּׂאוֹת / מִרְפָּסוֹת תְּלוּיוֹת בֵּין הֶחֳרָבוֹת / הָאֲדָמָה הַמְּאֻבֶּקֶת מַעֲלָה עָשָׁן.// אֲנִי מַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁבִּיכָלְתִּי לִבְחֹר / בֵּין מַה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְבֵין מַה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה,/ מַחְלִיפָה זִכָּרוֹן אֲרֹךְ טְוָח / בְּזִכָּרוֹן קָצָר." ("חזית חמה").

וישנה גם הראיה המפוכחת, הדו-סִטרית של הזוּגִיּוּת: "גַּם אַתָּה מַרְגִּישׁ פִּתְאֹם כְּמוֹ נָע עַל חֶבֶל דַּק?/ צַעַד אַחַר צַעַד/ אַתָּה נִטְעָן בְּאֹשֶׁר/ מִתְרוֹקֵן בִּכְאֵב./ חָשׁוּב לְהַרְגִּיעַ נְשִׁימוֹת,/ לִשְׁלֹט בְּצִפּוֹרֵי הַמַּחְשָׁבוֹת./ מִי אוֹמֵר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת לָנוּ נֶהֱדָר בְּיַחַד?" ("מי אומר").

או, כשנסיבות החיים ואילוּציהם קוטעים את היחד ומפרידים את שני חצאיו במרחק גלובּאלי ענקי ביניהם:
"אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה / כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה / נִשְׁאַרְנוּ זָרִים./ וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן / וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה,/ אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ / טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית / מְיַשֶּׁרֶת שְׂמִיכָה / מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח לִשְׁתּוֹת. / מַטָּה אֹזֶן לִנְשִׁימוֹתֶיךָ / סוֹגְרוֹת וּפוֹתְחוֹת / גַּעְגּוּעַ וְעוֹד גַּעְגּוּעַ" ("מעברים").

המדור החותם את הספר,"שלושים ושישה מבטים", מתכתב עם סדרת הדפסי העץ של האמן היפאני בן המאה ה-19 קָצוּשִׁיקָה הוֹקוּסַאי, בהם מתואר הר פוּגִ'י המפורסם בעונות, מזגי-אוויר וממרחקים שונים. בטעות נכתב על עטיפתו האחורית של הספר כי אלה שירי הַיְקוּ, שהרי שירים אלה אינם מקיימים לפחות את דרישות סוּגת ההַיְקוּ הקלאסי (לא בכל שירי מחזור זה יש 3 שורות, שהראשונה בהן מונה 5 הברות, השניה 7 והשלישית שוב 5. גם אין במרבית שירי מחזור זה שום "קִיגוֹ", רִפְרוּר או אִזְכּוּר המרמז על עונת השנה בה נכתב השיר). אך כמי שהיה ביפאן נראה לי כי יש בשירים לאקוניים אלה אווירה יפאנית וכמה שורות נוגעות ללב. כמו, למשל:
"רָצִיתָ שֶׁנִּסַּע לְמָקוֹם רָחוֹק./ יֵצֶר הַהַרְפַּתְקָנוּת שֶׁלִּי קָבוּר/ בְּסֵפֶר שִׁירָה." (שיר מס' 13).
או: "זְכוּכִית שֶׁהֶחְבִּיא עוֹרֵב בַּחֳלַל הָעֵץ:/ שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי לְךָ/ בְּמַעֲמַקֵּי הַמְּגֵרָה." (שיר מס' 22).
או גם: "סְלָעִים מַשְׁׁחִירִים עַל הַחוֹף./ דְּלִי שֶׁנִּשְׁכַּח/ בּוֹלֵעַ יָרֵחַ נָמוּךְ." (שיר מס' 35) המזכיר מיד את "יָרֵחַ לַבְּאֵרוֹת פּוֹרֵס כְּבָר אֶת פִּתּוֹ" של אלתרמן ב"כוכבים בחוץ".

זהו ספר שירה מְאֻפָּק מאוד, היפוכה הקוטבי של הצעקנוּת הווּלגרית המאפיינת הרבה תחומים במציאות הישראלית. ספר בוגר בצניעותו וצנוע בבגרותו. ולכן מומלץ.

המאמר פורסם בעיתון 77, 2 באוגוסט 2018, גיליון 401

הזנת תוכן: 8.8.2018

חזרה לדף הראשי "עד שאלמד לעוף"