"עד שאלמד לעוף" / נילי דגן, הוצאת פרדס, 2018

על עצים מתבוללים בפריחתם והמוות שאינו משחרר

מיד אחרי בוקר ההשקה צללתי אל בין השורות והמילים בספרה של המשוררת נילי דגן, מנסה לדלות חוויות כדי לעלות מעלה ולנסות ללמוד לעוף.
השיר "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, שהולחן על-ידי מיקי גבריאלוב, נוכח לאורך ולעומק היצירה כולה: "עוף גוזל / חתוך את השמיים / טוס לאן שבא לך / רק אל תשכח / יש נשר בשמיים/ גור לך". השיר מושר ומדוקלם בצמתים ובאירועים משמעותיים בחיי העם, המדינה והאדם. כל אם ואב המלווים את הבן או הבת לצבא חשים על בשרם את משמעותה של כל מילה בשיר. הנשר קיים בתוכם, והם יעבירו אותו הלאה מדור לדור.

כבר בשם הספר "עד שאלמד לעוף" מובילה אותנו הדוברת אל תמצית המהות והקיום, לאמור: החיים הם תהליך. עד שתפרוש כנפיים ותעוף תהלך על חבל דק, תעלה לפסגות, תחווה את הקור והערפל שבהן, תיכנס ליערות, תראה "עצים סמוכים מתבוללים בפריחתם" (עמ' 7). היא תלווה זריחות ושקיעות של אנשים ונופים ולא תדאג מן הסתיו ומהנטישות. האמנם? היא "רק חיה אתך" (שם). הטבע הוא מסע והאדם נוסע בתוכו. המשוררת נודדת עם "הצפרים המחליפות נוצותיהן", היא "העלים המשנים את צבעם", היא סתיו וחורף ויבשות נעות וזמנים מתהפכים, ועליה ללמוד להתגבר על המהמורות בדרך, וכמה ארוכה היא. ארוכה וקשה. כי תמיד ישנו גורם מאיים ברקע כמו העורב, רעידת אדמה או "שקיות ניילון מתעופפות באוויר" (עמ' 13). כמה אקטואלי כמו עפיפוני האש בגבול עזה.

הדוברת מגייסת את חוש ההומור כדי לצלוח את החיים. כתיבתה כה אוורירית והמילים מרחפות על פני המים, הנופים והחיים. לכאורה.
לכן, ביולי 2014, כשמבצע "צוק איתן" התרגש עלינו ועל הדוברת, היא מתרחקת מן הסכנה ומן הארץ, מקורה. היא יוצאת לנפוש בצרפת, במרסיי. הדואליות הפריכה רודפת אותה – זו הפריכות הקיומית. שם, במרחק הזמן והמקום, חשבה לפתור בעיות תוך כדי הפלגה. אולי להפליג בדמיון חשבה, או להפליג ממש. ההפלגה תרחיק אותה מהדאגה והפחד שלנו ושלה. אבל לא. גם שם זה רודף אותה וקריאות "אללה אכבר" נשמעות בקצב, ממש כמו כאן. החדשות מן הארץ מנכיחות את הפחדים: "נפצעו שני שוטרים בהר הבית... בדיוק כשהצטופפנו מול הבסטיליה... בו יוצתו גם כאן פרחי אש בשמיים" (עמ' 42).
היא פוחדת ויודעת שהמוות אינו משחרר והארץ חמה בתוכה פנימה, גם כשהיא רחוקה ויושבת בין מתרחצים, והמוזיקה, שאמורה להרגיע, "מתגלגלת על המים / מתנפצת אל הסלעים..." ("המולה", עמ' 43). ההמולה בתוכה גואה כמו הפחד מהמוות המלווה את המהות הקיומית של החיים. וכבר אמרו משוררי הדקדנס בצרפת כמו מלרו ובודלר כי המוות נולד ברחם אחד, עם הלידה, והפחד ילווה את האדם מרגע לידתו עד יום מותו. כך זה לאורך ובין השורות ומקנן בלב.
כאן ושם נמתחים על חבל ולכן "ככל שהתרחקנו דאגנו יותר" ומה שנותר לה הוא לעודד את נפשה: "אל תפחדי... ושירי כל הזמן" (מתוך: "מרסיי", עמ' 33) עד שתלמדי לעוף. בינתיים הפנייה "אלי אלי" (עמ' 44) מתכתבת עם השיר "ההליכה לקיסריה" של חנה סנש. "אפשר להמתין עם קציר הלבנדר / לדחות את קטיף השקדים". אבל אי אפשר להתעלם מקציר הדמים המתרחש כאן, שממנו ברחה לשם, ומי בכלל רוצה לקצר את הקיץ? לכן אינה שומעת. אינה רוצה לשמוע. רק "רעש הציקדות מנסר" (שם) ומפחיד. עד אז היא רוצה לטייל בשוק הדייגים ומחכה לפתיחת המוזיאון ואין מה לדאוג. "האופק נח לרגע בידי" (עמ' 45). חיה מיום ליום ומתוך הסחות דעת.

בינתיים אני מבקשת לחזור לשם הספר שעורר אצלי קונוטציה של קדושה, כאמור, ולא רק בגלל כניסת השבת ביום שבו התקיימה ההשקה. בתוכי המתה-לחשה ההקדשה של ישעיה פרק ו', 2 : "שש כנפיים, שש כנפיים לאחד. בשתיים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף". בלי להיכנס לפרטים ולקודש הקודשים, אדם הצולח מהמורות ומדלג על מעקשים בחיים האלה, למטה, יכול לעלות מעלה ולגעת בשמיים והמטאפורה ברורה. לעניות דעתי, מי שעולה מן התהומות יכול לגעת בשמיים. יכול לברוא עצמו מחדש ולהצמיח כנפיים.
גם ביאליק מבקש ב"הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות – יהי חיקך מקלט ראשי / קן תפילותי הנידחות." לעוף הוא דבר אחד. לשכון תחת הכנפיים ולבקש מחסה הוא דבר אחר.
"עד שאלמד לעוף" דורש מרחב של זמן ומקום ובו נוסק האדם עד שמיים, אבל קודם לכן הוא נידף כגוזל המחפש מגן ובהמשך עובר תהליכים וניסיונות, תהומות ומשברים.

משם נדדתי לחנוך ברטוב שכתב רומן בשם "שש כנפיים לאחד", שאותו המחיז ואשר הוצג מאוחר יותר. ברומן/מחזה אומר ברטוב כי הפסוק נאמר כאלגוריה על מנשה שאינו רוצה שהמציאות תכסה את עיניו ולא תשאיר מקום לדמיון. הוא אינו רוצה להיות נטוע באדמה בלי האפשרות לדאות על כנפי הדמיון. הוא שואף להתרומם ולעוף.

יוצרת "עד שתלמד לעוף" חווה את המציאות המייגעת ודרכה ארוכה, פנינה אליאני-שורוק
עולה ויורדת, מתפתלת ומפרכת. משהו מהמסע הזה ילמד אותה ואותנו לעוף. יש כאן ציפייה ופתח לתקווה. בסוף הדרך נלמד לעוף. בידינו היא, ואני מצטרפת אלייך וסוללת דרכי למעלה, לעוף יחד אתך. בינתיים אנחנו כאן להעביר את הזמן.

6.5.2018 (כ"א אייר תשע"ח)