תגובות קוראים על הספר

אבנר הולצמן, חוקר ספרות ופרופ' לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב

שלום נילי,
תודה רבה על ספרך. השירים יפים להפליא. באמצעי ביטוי מינימליסטיים הכלת עולם ומלואו: מורכבות של אינטימיות זוגית בת שנים רבות, מסעות גיאוגרפיים שהם גם מסעות נפשיים, התבוננות מדויקת ועשירה במראות נוף ובהדהודיהם הפנימיים, רגעים של יופי ומשמעות הנדחסים בכמוסות מילוליות דמויות הייקו, ועוד.
ספר בוגר ובשל, חכם ועדין. נהניתי לקרוא.
בהוקרה
אבנר הולצמן

יוסף כהן אלרן, סופר ומשורר
"אני כאן להעביר את הזמן, עד שאלמד לעוף", כך מצהירה נילי דגן במוטו לספר שיריה החדש והצנוע, ומספרת לנו על כי "הצפרים כבר מחליפות נוצותיהן, / העלים משנים את צבעם, / פרצי רוח שורקים מתחת לעננים, / אפלו היבשות נעות." והיא סובבת בארצות רחוקות, בנופים אחרים, נושמת וכותבת אותם, ואומרת, "כבר לא נאחזת בשארית חלומותי, / אין בי טיפת אמץ להשתנות./" אבל כל זאת, אולי כי, "יצר ההרפקנות שלי קבור / בספר שירה." אני מאמין לה, היא כותבת מבלי להצטעצע במילים מיותרות. אולי עד שתלמד לעוף.

טובי סופר, משורר
אם לאדם זר, שפגשת זה עתה, יש לב רחב, תוכל לגלות זאת כבר בפגישתך הראשונה איתו. איך? אתה כבר תדע... לפני חמש שנים הייתה לי פגישה וירטואלית ראשונה עם המשוררת נילי דגן, אבל כבר אז, במייל שהיא שלחה אליי, הבנתי משהו על רוחב הלב שלה... מאז חלפו חמש שנים, שבהן מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, ומעולם לא דיברנו בטלפון, אך כשהיה צורך, שלחנו זה לזה מיילים או הודעות פייסבוק. בשנים האלה למדתי דבר או שניים על שיריה של דגן, ושלושה-ארבעה דברים על התנהלותה המופלאה בשדה השירה. אני חושד שהיא מחזיקה בדעה, שבה מחזיק גם אני: קודם כל הייה בן אדם, רק לאחר מכן נוכל לדבר על שירה ועל אמנות...זה מתאים לי כל כך... אתמול, חמש שנים לאחר פגישתנו הווירטואלית הראשונה, נפגשנו סוף סוף, לראשונה, פנים אל פנים. היא לא ידעה מראש שאגיע ל"בית היוצר" כדי לשמוח איתה באירוע ההשקה של ספרה "עד שאלמד לעוף", שראה אור בהוצאת "פרדס", כי לא סיפרתי לה על כך. אך באולם, כשמבטנו הצטלבו, היא פרשה אליי ידיים, קראה בשמי, וחיבקה אותי. כשהתחבקנו, נזכרתי במוטו שהיא בחרה לספרה "לא מתקרבת לתחנה המרכזית". המוטו מאת יאן פיליפ סנדקר אומר: "אין צורך להרגיש את ידו של הזולת, כדי לגעת בו". בחמש השנים של ההיכרות הווירטואלית שלי איתה, חשבתי שזהו מוטו נפלא. גם כעת אני חושב כך. שמחתי להשתתף אתמול בחגיגה של משוררת צנועה, עם שירים צנועים, שזוכרת גם בשיריה: מה עיקר ומה טפל. לכו אל שיריה, וְקִרְאו בעצמכם.

משה אוחיון, משורר ומוזיקאי
"איזה יופי של ספר יש לנילי דגן. שמו "עד שאלמד לעוף" (הוצאת פרדס 2018).הספר מכיל שירים עשירים ומיוחדים שמצליחים לדייק בתיאור הרגש, נעים אט, אט בתוך מניפה מרתקת של מצבים נפשיים, שבכל רגע נפתח אשנב חדש אל אוצרות רוח. שפע תמונות נוף, אירועים וניסיונות חיים עומדים לרשותו של הקורא. כדאי להתעכב, להיות עם הציורים הלשוניים, להעמיק עם הכנות היצוקה בליבת הדברים. המעוף משתלם."

עמוס לויתן, משורר, עורך מבקר
על שירי "רוחות מיסטרל" מתוך "עד שאלמד לעוף"

"רוחות מיסטרל" הם שירים שנכתבו בדרום צרפת, על רקע חדשות קודרות ממבצע 'צוק איתן' מצד אחד, והפגנות מקומיות מאיימות מצד שני.
רוח המיסטרל הצחיחה, היבשה, המסכסכת, הנושבת לחופי דרום צרפת וגולשת מעמק הרון אל הים התיכון, מעוררת קונפליקטים רדומים בנבכי נפש היחיד וקונפליקטים אלימים בנבכי הנפש הקולקטיביים.
"חָשַׁבְתִּי שֶׁבְּעָיוֹת פּוֹתְרִים תּוֹךְ כְּדֵי הַפְלָגָה/ אֲבָל כְּכָל שֶׁהִתְרַחַקְנוּ דָּאַגְנוּ יוֹתֵר/ אֵיךְ זֶה שֶׁדְּגָלִים יְרֻקִּים נֶחְפָּזִים גַּם כָּאן בָּרוּחַ/ אֵיךְ זֶה שֶׁגַּם כָּאן שׁוֹעֵט הָמוֹן בִּקְרִיאוֹת קְצוּבוֹת/ אַלְלָה אַכְּבַּר!"

השווקים, השוטרים, הקריאות הקצובות, דנדון הפעמונים. נסיעה לא שקטה, חסרת אירועים לכאורה, אך דחוסה איומים. "גַּם אִם נַחְמֹק מֵהַלַּיְלָה הַזֶּה/ לַיְלָה אַחֵר יִמְצָא אוֹתָנוּ". המבט מפוכח ושקול: "הַחַיִּים כְּבָר לֹא נִרְאִים מְלֵאֵי אֶפְשָׁרֻיּוֹת/ כְּשֶׁיֵּשׁ לְךָ מַה לְּאַבֵּד". זו הליריקה האופיינית לשירת נילי דגן: מאופקת כביכול, מעמידה פנים, עד אשר "פִּסְלֵי הָאֶבֶן מִתְעוֹרְרִים לְחַיִּים" ופתע "מֵי הַנָּהָר שׁוֹטְפִים שׁוֹצְפִים מִתְנַגְּחִים כִּשְׁוָרִים פְּצוּעִים", והשאלה נלחשת על פני המים: "לְאָן מַמְשִׁיכִים?"

סמדר שרת, משוררת
סיפרה החדש של נילי דגן "עד שאלמד לעוף" הוא פנינה אמיתית. הטון שבו כתוב הספר הוא חסכוני, אמיץ ומדויק. אין בו טיפת מרירות. המשוררת מקבלת את המציאות המורכבת בפיכחון מלא. גם כשהיא מתמודדת עם רגעים קשים, הראייה הרחבה שלה מצילה אותה מעצמה. היא מתבוננת מהצד ומביטה בפרספקטיבה במתרחש.
שלושים ושישה מבטים היא סידרת הייקו בהשראת סידרת הדפסי עץ של אמן יפני מאמצע המאה ה-19, המתארת את הר פוג'י בעונות שונות של השנה.
זוהי סידרה נפלאה המזקקת רגעים מורכבים ועשירים, מלאים סתירות, תהייות ותובנות של אדם כותב. למשל מבט מס. 13:"רצית שניסע למקום רחוק./ יצר ההרפתקנות שלי קבור/ בספר שירה."
ניכרת בספר טביעת אצבעו הבולטת של העורך המוערך אמיר אור שהצליח לשאוב מנילי דגן את המיטב ותרם לניקיון הפואטי של הספר.

אביחי קמחי, משורר
פרסום בפייסבוק: "מתוך ספרה החדש והיפה של נילי דגן 'עד שאלמד לעוף', השיר "על הספסל".

על הספסל

אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ מֻטְרָדִים
עַד שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מִי הֵם.
מַלְבִּינִים פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַחַיִּים,
יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל מִתַּחַת עֵץ
מְפַשְׁפְּשִׁים בַּכִּיסִים אַחֲרֵי הֶשֵּׂגִים,
שׁוֹלְפִים תְּעוּדוֹת מֵהָאַרְנָק.
אַחַר כָּךְ נוֹגְסִים בִּכְרִיךְ גְּבִינָה,
חֲצִי מְלָפְפוֹן, לוֹגְמִים מִבַּקְבּוּק מִיץ
אֶת טַעַם הַחַיִּים הַסְּחוּטִים.
מָה, לֹא הִצְלַחְנוּ לְשַׁנּוֹת
אֶת הָעוֹלָם?

ריבי רונן וינשטיין, עורכת תוכן ולשון
"עד שאלמד לעוף" מאת נילי דגן הוא ספר שמענג את קוראיו. המילים בו מדויקות, מדודות, מוצאות את הדרך הנכונה להביע רגש, מחשבה, מקום, התרחשות, וביניהן עובר תמיד קו דק של הומור. למשל, שיר 12 מתוך "שלושים ושישה מבטים" שנכתבו בהשראת סדרת הדפסי עץ של האמן היפני קצושיקה הוקוסאי מתחילת המאה ה-19: "קבקבי עץ נוקשים על המדרכה / גיישות יוצאות לבית התה / אני מציעה לך את המיטה". או שיר 14: "מתבונן בשלווה בודהה של אבן: / צבאים אוכלים קרקרים / מכף ידי".
בשירי "רוחות מיסטרל" נושבת רוח אחרת, רחוקה, ועם זאת קשה לנתק אותה מהפוליטיקה המקומית: "חשבתי שבעיות פותרים תוך כדי הפלגה / אבל ככל שהתרחקנו דאגנו יותר. / איך זה שדגלים ירוקים נחפזים גם כאן ברוח? / איך זה שגם כאן שועט המון בקריאות קצובות / אללה אכבר?"
ובראייה כוללת, בכל אחד מהשירים אפשר למצוא את הכמיהה הצובטת למשהו אחר, אולי אל הלא-נודע: "אני כאן להעביר את הזמן / עד שאלמד לעוף" (מתוך השיר "נדידה"). 

דורון בראונשטיין, עיתונאי ויוצר, עורך "חי תרבות"
על ספר השירים "עד שאלמד לעוף" מאת נילי דגן: עושר, צלילות וישירות הכוונה.
נילי דגן איננה מן המשוררות ההולכות סחור סחור בשירתן. נהפוך הוא. דגן היא משוררת העומדת בראש המחנה ונושאת את דבריה, את מילותיה, את שיריה היפים והכנים, בבהירות רבה, בישירות ובגאון ובכך הופכת הן את שירתה שלה, הן את השירה העברית בת-ימינו בכללותה, לשירה נגישה – ובכך גדולתה. שיריה הסיפוריים מלאים בליריות בהירה, בלשון נקייה מחיפויים ומדימויים מיותרים ומסבה עונג רב בעצם צלילותה
בספרה החדש, "עד שאלמד לעוף", נראית המשוררת בעטיפת הספר כשהיא מביטה קדימה, אל עבר הקורא, בעיניים טובות ובפה מעט פתוח – כמו רוצה לומר את דבריה בלשון בהירה, בצלילות וללא כל פילטרים. תמונת המשוררת מייצגת נאמנה את כוונת הספר כולו, הכתוב באופן הישיר ביותר בו ניתן לכתוב ספר שירה.
בספר מביעה דגן את דעותיה באופן נחרץ וכמו משוחחת עם הקורא אודות געגוע, אהבה ורצונות.
יש שיגדירו את כתיבתה כמינימליסטית, אך אני מגדיר אותה בדיוק ההפך: עשירה מאוד, שלמה, רבת-פנים.

ארלט מינצר, משוררת
נהניתי והתפעלתי בערב ההשקה של ספר שירייך 'עד שאלמד לעוף' ואני מודה לך על כך. התעמקתי בספר שירייך וחשתי שהוא מדברר גם אותי ואת תהיותי - "רק מים ומים ממלאים את מרחב אי הוודאות", "אנחנו מתחקים אחר נעורינו כמו אחרי בורות המים שיבשו", "הזמן מתפתל כנהר בין כרמים ושדות... לאן ממשיכים?".

זו שאלה חשובה בנקודת זמן זו בחיינו. חלפו סערות הנעורים, והזקנה עדיין רחוקה. אבל השלמנו עם מה שאין ולא יהיה – "כבר לא נאחזת בשארית חלומותי, אין בי טיפת אומץ להשתנות", "מה, לא הצלחנו לשנות את העולם?". מפציעה הכרה של לחיות ביש, לא יש של עליבות אלא יש של שירה ושל עשייה למען הכלל, עשייה חשובה המבטיחה שחרור אמיתי מעריצותו של האני הנפחד. "אל תפחדי. שוטי לתוך החושך ושירי כל הזמן"; "אני כאן להעביר את הזמן, עד שאלמד לעוף". הכמיהה למעוף מעניקה לך כוח ואומץ להקדיש את זמנך למטרות חשובות. את הזמן אינך מעבירה לריק...
הספר מסתיים ב'שלושים וששה מבטים' יפים במיוחד. בחרתי לצטט כמה מהם ולשמרם לי למזכרת.

15
למה אתה כועס?
השמיים מתקמטים
בתלמים חרושים

23
העלים מחליפים את צבעם.
לחיות ולמות
זה אולי אותו דבר.

29
העננים תלויים כה נמוך
רק חיכוך קל נחוץ
להעיר מלאך.

תודה רבה, נילי, על חוויית הקריאה וגם על חוויית ההיכרות איתך באמצעות הספר ובערב ההשקה המיוחד במינו.

מנחם פאלק, משורר
אתמול בלילה סיימתי את הספר שלך.
נהניתי. ספר מאוד אישי, מרגש. השילוב בדרכי הביטוי, בין רבדי השפה והתחומים מהם נלקחו יפים.
הדיוק, מיצוי העניין בכל שיר בדרך קונקרטית והרמזים העדינים למה שמעבר מצא חן בעיני.
סימנתי לעצמי שירים רבים כולל מספר שירים בחלק האחרון בסגנון ההיי-קו.
בקיצור, לקחתי ליד והנחתי רק בתום הקריאה הרצופה, ונהניתי.
תודה
מנחם

מרדכי גלדמן, משורר
פרסום בפייסבוק: "הנה שלושה הייקו יפים מתוך ספרה המעודן והרגיש של נילי דגן "עד שאלמד לעוף" שיצא לאור לא מזמן.

*
בְּשַׁלְוַת הַבֹּקֶר אֲנִי הַחִפָּזוֹן
שֶׁל זוּג הַצִּפּוֹרִים מֵעָל.
הַשָּׁמַיִם שָׁטִים בִּמְהִירוּת.

*
בָּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית
כֻּלָּם עוֹטִים מַסֵּכוֹת פֶּה.
אֲנִי מִתְנַשֶּׁקֶת אִתְּךָ.

*
הַצְּעִירָה עַל הַקָּווָאסָאקִי
חוֹלֶפֶת בִּדְהָרָה
הוֹפֶכֶת לְמַשַּׁב רוּחַ.

רחל חלפי, משוררת
נילי היקרה,
תודה על ספרך היפה.
כבר קראתי בו לא מעט שירים – ואכן, אין לטעות בכתב-ידך העדין, התמציתי והאוהב.
איזה ספר יפה. של מי שיודעת לעוף כה יפה!
אמשיך, כמובן, לקרוא בו.
בתודה,
רחל

ד"ר ורד טוהר, המחלקה לספרות עם ישראל אוניברסיטת בר אילן
נילי יקרה,
קיבלתי בתודה את ספרך אשר סחף אותי עמו למסע בין נופי הנפש. "יצר ההרפתקנות שלי קבור / בספר שירה" אלה שתי שורות נפלאות שבהן הרגשתי שאת מביעה גם אותי. היו עוד כמה כאלה כמו השיר "לבד" שהוא קטן וקומפקטי אבל מביע שלווה שמאחוריה חרדת קיום גדולה.
תודה לך,
ורד 

טל איפרגן, משוררת

ללמוד דרכה לעוף - על ספרה של נילי דגן

את ספר שיריה של המשוררת נילי דגן שמחתי לקבל אל תיבתי. ללא היסוס או מאמץ מצאתי עצמי הולכת בעקבותיה, סומכת על המשוררת הוותיקה שתלמדני כיצד למדה היא לאט להמריא ולנוע כמו על חבל דק.
יש בספרה החדש של נילי מן הכול - ארצות רחוקות, רגש הנפש, השלום. שפתה מקשיבה לקולה, וזו קונקרטית. כתיבתה יודעת כל, אולם היא זו שתאפשר לך לגלות. התחושה היא הרמונית, לאורך הספר, כמו המעוף. זאת, גם כשבכאב היא נוגעת, גם כשהיא מחליפה זיכרונות: "אני מעמידה פנים שביכולתי לבחור/בין מה שאני רוצה לבין מה שאני יכולה" (עמוד 40 {מתוך "חזית חמה"}.
תודה שהזכרת לנו, נילי, שאדם מוטב אם יזכה לאחל לעצמו בחייו: "אני רוצה לזכור אותנו/בדיוק כפי שאנחנו עכשיו". (עמ' 46 {מתוך "עכשיו"}).
מומלץ לכל מי שהבטיח לעצמו לא להרים את כנפיו, ולהמשיך לנסות עד יצליח להגיע ליעד שאותו סימן בעיגול כתוואי לאושר.

מעברים

אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה
כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה
נִשְׁאַרְנוּ זָרִים.
וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן
וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה,
אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ
טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית
מְיַשֶּׁרֶת שְׂמִיכָה
מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח לִשְׁתּוֹת.
מַטָּה אֹזֶן לִנְשִׁימוֹתֶיךָ
סוֹגְרוֹת וּפוֹתְחוֹת
גַּעְגּוּעַ וְעוֹד גַּעְגּוּעַ

שרה מלול, מבקרת ספרים

לפעמים כל מה שצריך זה מילים כדי לעוף איתן למחוזות אחרים. נראה לי שנילי דגן כבר למדה איך עושים את זה.

את נילי דגן קראתי לראשונה בספר המקסים "מאחורי המלחמה רואים את הים". וכאן אני נפגשת שוב איתה, בשירים שכל כך הבנתי והזדהיתי והרגשתי שאני עפה איתה.
אני אוהבת את עולם הדימויים שלה, את הלך המחשבה.

היא כותבת:

כבר לא

אני גרה בקומה ה-13.
יש לי מצבי רוח מעורפלים
חייבת להרכיב משקפיים בנהיגה
ותדיר נכשלת בקריאת מחשבות,
כבר לא נאחזת בשארית חלומותיי,
אין בי טיפת אומץ להשתנות.

המילה כבר מופיעה די הרבה בשירים.
יש בשירים מין השלמה, מין ראייה אחרת, מין שלווה.

*

ה"שוגון" וה"סלמנדרה" כבר חזרו למעגן,
הסלעים כוסו ברשתות,
בגד הים טפטף במקלחת.
רק נפנוף כנפי השחפים סימן סערה:
מה עם ארוחת הערב?

האמת שלא לקחתי בחשבון את
המרחק, שוק הדגים, עומס התנועה
האיש עם הכלב, הגשם הצפוי.

כל המריבות שלנו מתעוררות
מזה שאני לא יודעת פיזיקה –
שוב לא חיממתי טוב את המחבת.

בוא נלך לישון לפני שנאמר
מה שאיננו מתכוונים.

יופי של ספר.

ד"ר מירי ורון, סופרת

ברכות לנילי דגן על ספרה העדין והנוגע. "עד שאלמד לעוף"
קראתי אותו כמה פעמים ואהבתי את הנימה שלו שנשמעה כמו רישום סיני בעיני. כאשר הגעתי לשירי ההיקו בסוף הרגשתי שה"רישומים" מלאו את הדף.
אהבתי במיוחד את השירים "מי אומר" ו"אלי אלי" כי הם מלוים באקורד מוכר את מה שמתנגן בלבי.
תודה רבה מאד
ממירי