מאת נילי דגן
הבמה נפתחת אל חדר עלוב בבית עלוב, שכמו
ב'מומנט מוזיקלי' 
של יהושע קנז - החיים שהיו רחבי ידיים ומזמינים, התכנסו פנימה ובקושי מתקיימים. חפצים מגובבים, שתי מיטות, כורסת יחיד, שתי מנורות, רדיו, והרבה עיתונים.
"אסטון (אלון דהן), גבר צעיר למראה, שנראה מהוגן, נקי ורגיש מאוד, מכניס אל חדרו את דיוויס ההומלס (יצחק חזקיה), שהציל ממכות בפאב מקומי. דומה שההומלס לא ציפה להישאר יותר מלילה אחד, אבל הוא נשאר, ולאט לאט מגלה שהבית שייך גם למיק (עודד ליאופולד) - קבלן שיש לו תכניות גרנדיוזיות מאוד לגבי הבית. ההומלס השקרן והמניפולטיבי 'תופס תחת' ומנסה לתמרן את האחים על מנת לזכות במגורים ומשרה."
הטקסט הר"מ, הלקוח מתוך ההצגה "מנהל הבית", מאת הרולד פינטר, הוצג בתיאטרון הקאמרי, ועליה כתב יואב איתמר ביקורת. על פי יואב, את המחזה הזה או שאוהבים, או ששונאים. יואב אהב, דנה אשתו לא אהבה, אבל שניהם הסכימו שהמשחק המעולה, הבימוי המהודק והתרגום המצוין הם ללא ספק סיבות נהדרות ללכת ולראות את ההצגה. הייתה זו הביקורת האחרונה שיואב כתב באתר MySay.
בשנה בה כתב יואב ב-MySay הוא הוציא מתחת למקלדתו למעלה מ-220 מאמרים, מהן 80 ביקורות, רובן חריגות ושונות מאוד מן המקובל בביקורת התיאטרון הרגילה; שונות כפי שהוא שונה בכל מעשיו ותחומי אמנותו.
את יואב פגשתי לראשונה במשרד הוצאת "קשב לשירה". באחד מאירועי השירה נוצר בינינו שיח – דומני שהדבר היה בבית ביאליק, בהשקה של "שברים ומכפלות", ספר שיריו של רפי וייכרט. באותם ימים הייתי בשנה האחרונה ללימודיי בבית הספר לכתיבת דרמה בסמינר לוינסקי, כך שהשיחה ביני לבין יואב קלחה כמובן גם לתיאטרון.
יואב סיפר לי שכילד היה עבורו התיאטרון סוג של סיוט. מדי חודש היו הוריו מתלבשים במיטב מחלצותיהם, יוצאים את הבית עד שעת ליל מאוחרת, והוא, המסכן, היה בטוח שכבר לא יחזרו. כן בייביסיטר לא בייביסיטר, הוא היה נשאר ער עד ששבו הביתה בשלום ותיארו באזניו את שראו.
"כולם היו בניי", ההצגה הראשונה שיואב ראה בתיאטרון הרפרטוארי, הוצגה בתיאטרון באר-שבע. את המונולוג של כריס "אתה אפילו לא חיה! חיה לא הורגת את בני מינה!" דקלם יואב יחדיו עם השחקן, והחל מאז התאהב בתיאטרון.
לקראת סוף התיכון, שם למד מקצועות מעשיים יותר, כמו ערבית ומחשבים, עזר לעולה חדשה לעבור את הבגרות בתיאטרון. הוא שיחק את ג'ים, המחזר "מביבר הזכוכית". לימים למד יואב כשנתיים בקורס למשחק אצל אמיר אוריין.
מבקרי התיאטרון הם בדרך כלל ידענים גדולים, בעלי פרספקטיבה רחבה, שהיו לא אחת בלונדון, ושם למדו לקטר על התיאטרון בארץ שאיננו כמו בלונדון. בתחילת הדרך קרה ליואב משהו קצת מלחיץ אתם, אבל הכי טוב שהדברים יובאו מפי יואב.
יואב: "כשנסענו לביקורת בתיאטרון חיפה הגיע אוטובוס לאסוף אותנו. כשעליתי לאוטובוס הודיע הנהג כי ה-GPS התקלקל ואין לו מושג לאן לנסוע. אמרתי לו שאני אכוון אותו עם ה-GPS שיש לי בטלפון שלי. כשהגענו לחיפה הפעלתי את ה-GPS שלי והתקרבנו לרחוב פבזנר. נהג האוטובוס אמר: 'מכאן אני כבר מכיר את הדרך, צריך לפנות שמאלה. אבל ה-GPS אומר ימינה,' ניסיתי לומר לו, 'לרחוב הלל'. אך זה לא הקשיב לדבריי. נכנסנו לרחוב, אשר אט-אט הלך ונעשה צר, כשלבסוף נתקענו מאחורי משאית חונה. עובר אורח ניסה לסייע לנו להיחלץ, אך אנחנו כבר התקדמנו יותר מדי ולא היה ברור לנו מה לעשות. בשלב זה החלו המבקרים, שעד עתה כמו היו שרויים בתרדמת ובפטפוטים, לבקר אותנו, משהו בסגנון: 'מה אתם עושים, זו לא הדרך!' גורמים לי לשאול בלבי – היכן לעזאזל הייתם עד עכשיו?! לאחר כמה משפטי ביקורת לקחו אלה את תיקיהם ומטריותיהם, ירדו מהאוטובוס והחלו ללכת לכיוון המשוער של התיאטרון. כאן התערבו הכוחות של תיאטרון חיפה, שלחו מכוניות בעקבותינו והביאו אותנו אחר כבוד לתיאטרון. ההצגה עוכבה, כל אחד מאתנו קיבל קפה ועוגה, ורק לאחר מכן החלה ההצגה, לשמחת כולנו."
עכשיו יואב חי את חיי התיאטרון גם מצידם השני והוא עובד על מספר מחזות במקביל. לחיי המחזות שבדרך!
