מאת נילי דגן
פסטיבל עכו ה-32, 2011
18.10.2011
אודי ניר, בן 21, המחזאי הכי צעיר בארץ,
רוצה להיות במאי לכשיגדל. המורה שלו, סיון בן ישי, פצצת אנרגיה בלתי נלאית, ביימה מחזה שכתב במהלך לימודיו בביה"ס לכתיבת דרמה של יובל המון שבסמינר לוינסקי, ובנתה מהסאטירה הנוקבת העוסקת בכמה מערכי היסוד של הקיום שלנו בארץ הזו אירוע בימתי יוצא דופן מרשים רב דמיון והמצאות.
הקהל המתגודד מחוץ לבנין העירייה, מוצא את עצמו בעיצומה של התרחשות. עיריית עכו מוכרזת שטח צבאי סגור, תחת צו חירום 1948, קו נטוי ה' באייר. מהדשא מבזיקים אורות כחולים וברעם תופים פורצת קבוצת חיילים המכתרת את הקהל בסרטים רחבים צהובים ועוצרת לחקירה גברת בלונדינית לבושה שמלה אדומה. הגברת שונית אלמוגים עצורה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה את הארץ בעת מלחמה. אלמוגים, הטוענת בתוקף כי היא אשת שגריר ישראל בארה"ב, רואה בכך צידוק מלא לשהייתה מחוץ לגבולות המדינה ומתעקשת שהיא חפה מכל פשע.
ההצגה, שמתחרה בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר 2011, מובילה אותנו ללכת אחרי הגברת שנעצרת. השחקנים/ חיילים פורקים את הקהל מנשקו, מצווים להסיר את התיקים הצעיפים והמעילים, הכול נאסף בערימה בכניסה לעירייה. צופה העומד לידי אומר: זה הרבה פחות מופרך ממה שזה נראה. לי יש פועלים עובדי שטחים, אני חווה את זה כל בוקר".
אני מסרבת להניח את התיק וחיילת שואגת עלי, "חכי בצד"! אני מרגישה שזה אמיתי לגמרי כשאני מצליחה להערים על החיילים ולהתגנב פנימה ולהתיישב בין הקהל כשהתיק בידי.
בין חדרי העיריה ומסדרונותיה, ברחבת המצעדים ובחדרי החקירות, עומדת אשת השגריר הבוגדת למשפט שדה תחת הדגל המתנפנף, תרועת החצוצרות וחוקי הצדק של השופט התורן.
אני לא יכולה לדמיין התרחשות שכזו בשום תיאטרון קונבנציונלי בת"א.
בדיוק לשם הצגות כאלה נוצר פסטיבל עכו - כדי לבדוק את גבולות המדיום, ללכת רחוק, לחצות גבולות, להעז, לחדש, וכשסיון בן ישי נותנת לדמיון הבימתי יצירתי שלה להשתולל, נוצר הפנינג המטשטש את הגבול שבין אירוע להצגה, נע בוירטואוזיות בין לוקיישן ללוקיישן, בין תחושת אימה שנוצרת באמצעים בימתיים ופיזיים יוצאי דופן מחד, והנאה ושעשוע מאירוע קומי כמעט קרקסי ופרוע מאידך. ראינו לפנינו חבורת שחקנים צעירים, נועזים ומאד ומסורים, משתפת פעולה בהרמוניה ובמיומנות.
אמוץ, קצין צעיר שצפה בהצגה, אומר לי: "היה לי קשה עם המסר. ההצגה מעמידה באור של גיחוך את המערכת הביטחונית שאני רואה את עצמי חלק ממנה". חברתו המשרתת גם היא בצה"ל מציינת שגם לה קשה להסכים עם האנטי ממסדיות, אך מדגישה שהעבודה עם הקהל הייתה מאד יפה.
צופה אחר, זאב, נרגש כולו, אומר לי: "נהניתי מאד. לא תיארתי לעצמי שנושא כל כך קשה יוכל לבוא בצורת הפקה מדהימה שכזו. השחקנים היו נפלאים. הבעיה האקוסטית במבואה של העיריה נתנה הרגשה כאילו אתה נמצא באמת בבית משפט של 1948, שלא נותנים לך לדבר או להביע את דעתך כנאשם, ואולי זה בא להצביע על משהו שקורה גם היום."
מבית הספר לכתיבת דרמה שבסמינר לוינסקי נמסר לי כי בית הספר הציב על בימות התיאטרון לאורך העשור הראשון לקיומו יצירות רבות של תלמידים ובוגרים. סיון בן ישי, עומדת בראש חטיבת הלימודים המכונה "יוצר עצמאי". כותבים הרואים עצמם יוצרים עצמאיים ומעוניינים להיות אלה, שדוחפים את העגלה קדימה לכיוון הפקת יצירתם באחת מבימות הפרינג', מקבלים ממנה הדרכה צמודה, תומכת ועוטפת בכל שלבי העבודה עד למימוש הבימתי.
תורה של אשת השגריר
מחזה ועוזר במאי: אודי ניר
בימוי ועיבוד לבמה: סיון בן ישי
שחקנים יוצרים: אביה ברוש, עודד גוגנהיים, רותם גולדנברג, נטע נדב, נורה פישר
עיצוב חלל: ענבל רואי
עיצוב תלבושות: מעין הוד
ע. מעצבות: טל דיאמנט
תנועה: לור דליון
תאורה וניהול טכני: עופר לכיש
מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון
חצוצרה וקלידים: עופר לכיש
חצוצרה: אייל ויינברגר
אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן
