מאת: אדלינה קליין
על הספר "לא מתקרבת לתחנה המרכזית"
השירים בקובץ החדש של נילי דגן מגיעים אלינו מנקודות שבריריות של מהות האדם. מאותם הבזקים הצפונים עמוק בתת המודע שלנו ובעת המפגש הגשמי והפיזי (בממשות קיומנו), אנו מוצאים עצמנו בורחים מעצמנו. או לחילופין, בוחנים תחושתינו המיידיות, תוך שהן באות מהחוץ אל הפנים, או שבות כבמראה מהפנים אל החוץ: פעם מהזווית שהיבטיה מנוכרים ונטולי קירבה ורגישות; ופעם, נעצרים באמוציונאליות היתרה.
הגורמים המניעים אותנו ליטול אחד מהאופציות הללו ולהופכן 'כדרך חיים' אינם נטולים סיכון. 'הקונפליקטים', תמיד ישנם וילוו אותנו בכל דרך, כי הם חלק אינטגרלי מהמציאות.
במסע הזה שלנו שוכנת לבטח 'הישראליות' הבלתי מעורערת. על חוקיה, כלליה, ומגבלותיה - שאיננו מפרים ולו לרגע. אנו דבקים בהם. והם חלק בלתי נפרד מישותנו. מכך נגזרים מנהגנו ומעשינו באשר נלך. והם ספוגים בנו מכוח המשיכה הטבעית. אין כאן 'חכמים' (יותר), או 'חכמים' (פחות).
כל אחד חווה את מסעותיו לעצמו.
במסעותינו, למודי 'לבדיותינו' - כולנו קשורים זה בזה (אם נרצה ואם לאו), בשותפות קונבנציונלית על פי מוסכמות חברתיות.
וכך רושמת המשוררת (ע' 8): ..."עוֹלָם חָדָשׁ נוֹלַד/לָבוּשׁ בְּגִ'ינְס וְחֻלְצַת טִ' מֻדְּפֶּסֶת/כָּתוּב עָלֶיהָ "יֵשׁ עָתִיד" "... ומה בכוח המילים שבכרזה לחולל? למעשה כמעט ולא כלום. אבל די כי נאמין לכתוב, וזה יתקיים.
בשפה בהירה יותר, אומרת לנו נילי דגן, כי החידוש היחידי ב'יש עתיד' זאת אותה יהירות של 'הישראליות' (בהווה) אשר מצהירה בראש חוצות - כמה שהיא נאורה יותר וחכמה יותר ממי שהיו כאן לפניה.
'העולם החדש' (בכלל זה), שקם ורוצה להוכיח עצמו, נשען למעשה על עשייתם והמצאתם של הדורות הקודמים. וכל 'שהדור הזה' עושים היום מתבסס וניזון ברובו מידע קודם. כעת, משיש בידם גם הבסיס, וגם הניסיון, נמצאו להם מאליו 'היכולות': לשפר, לייעל ולהוסיף עוד נדבכים.
בהמשך אותו שיר מסכמת דגן, כי הדור הנוכחי, נשען ברובו על
"חַיִים גְנוּבִים/שֶׁהָיוּ שַׁיָכִים פַעַם לְמִשֶׁהוּ אַחֵר"... ואכן זאת היא עובדה מוכחת שלא ניתן להתעלם ממנה. סוגיית 'הדורות' אוחזת היטב בנקודות התורפה של הדור החדש. ודגן מוסיפה ומוכיחה אותם בשירתה
(ע' 10-13 (1) ): ..."שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַסְפִיק/לְשׁוּם דָּבָר". ולמרות הכל נראה בהמשך אותו השיר (ע' 10-13 (4) ) כי: ..."בְּכָל דּוֹר יֵשׁ דּוֹר חָדָשׁ/וְהַשְׁאֵלוֹת פְּתוּחוֹת"... אכן, השאלות לעולם תהיינה פתוחות ולא פתורות.
מהיבט זה, החיים העכשוויים דוהרים במרוץ אין סופי, בו החומרנות מתמרנת את האנושות ומביאה אותו אל מצבים אבסורדיים שמגמתם
ליצור בוקה ומבוקה ושסעים בעמים.
החיים השבטיים פסו מהעולם. בני המשפחה שוב אינם סועדים את זקניהם. הם עסוקים מדי, ורצים כל הימים להספיק.
'הישראליות' שלנו נכנסה בפסיעות גדולות לבִיצה עמוקה שאינה יודעת איך להיחלץ ממנה. וכעת, 'התחנה המרכזית' – הסתכסכה עם עצמה עד לאבדון. 'עובדים זרים' מאכלסים את רחובותיה ושווקיה של העיר תל-אביב. ולזרים הבאים בשערי התחנה ניתנת הזכות לסעוד את יקירנו הזקנים והחולים. וכך רושמת נילי דגן (ע' 14): ..."בְּבֵית הָאָבוֹת מַאֲכִיל כִּידָן מֵאֶרִיתְרֵאָה/אֶת אַבָּא"...//..."אֶתְמוֹל נֶעֱלַם שׁוּב./אֵין לָדַעַת אִם יָשׁוּב."... נראה גם כי לאותה 'פתיחת השערים' והנהירה ההמונית ללב העיר יש סייגים. ובאם נשארו העובדים הזרים האלה בארץ (מעבר לזמן המורשה), הנה הם נרדפים על צווארם ומגורשים. (ע' 10-13 (1) ) נרשם: ..."אֵלֶּא שֶׁיְשֵׁנִם כָּאן הַיוֹם/מִתְחַלְּפִים בַּאֲחֵרִים מָחָר."... והעולם ממשיך להתנהל כסדרו כאילו כלום.
להכעיס, נראה כי בשל אותה 'הישראליות' שלנו, אנחנו לא פעם מועדים (כמו כל בן-אנוש אחר בתבל) ונאחזים בחרדות מפני הלא ידוע, העלול לקרות גם במקומותינו. כמו: 'צונמי'; 'מלחמת עולם'; 'רעידת אדמה'. (המשוררת אינה מציינת, או מונה במפורש האסונות). די שהיא רומזת על כך במילים שכל ישראלי יבין (ע' 9): ..."כְּדַאי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ אֶזְרָחוּת נוֹסֶפֶת/חֶשְׁבּוֹן בַּנְק בְּאֶרֶץ זָרָה/ לַיוֹם שֶׁאַחֲרֵי."...
התהיות על 'היום שאחרי' די מעוררת חלחלה. הלוא אנו עַם למוד סבל שהוריו עברו את השואה. ובשל אותה חוויה טראומתית שהשתרשה בתודעה, הדור השני פיתח חושים בריאים של מגננה ומיד הוא נאחז
'במקל הנדודים' (כמובא במשפט שלעיל).
היות שקובץ השירים שכאן אינו עשוי כמקשה אחת, שבים אנו להתבונן מהצד, שוב, ושוב, ושוב - בכל התרחישים שחווה המשוררת בעת ביקורה או שהותה לצד אביה בבית האבות. מאותם מצבים היא אורגת תובנות מעשיות (ע' 18-23): ..."וְאָז, הַגֶּשֶׁם מוֹחֵק/ נוֹפֵי מַחְשָׁבָה/אִישׁ לֹא חָזַר מִשָּׁם לְסַפֵּר לָנוּ אֵיךְ הָיָה"...//..."הַכֹּל מַמָּשִׁי", פָסַק, פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לְדִיוּן מְמֻשָׁך."...//..."(וּמֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי אֶת תֵּאוֹרְיַת הַמְּצִיאוּת הַמַּקְבִּילָה. מוּזָרָה תּוֹרַת הַקְּוַנְטִים./מַה שֶׁרוֹאִים אֵינוֹ מַה שֶּׁרוֹאִים".)..
בשיר אחר (ע' 24) כתבה: "אַתָּה מֵשִׁיב בְּחִיוּךְ,/"זוֹ הָרֶגֶל שֶׁהִקְדִּימָה לְהָקִיץ./אֲנַחְנוּ לוֹגְמִים כָּל אֶחָד/ מֵהַקָּפֶה שֶׁלּוֹ/סוֹבְבִים כָּל אֶחָד/בְּמַעְגְלֵי מַחְשַׁבְתוֹ/אֵין בִּטָּחוֹן. בִּכְלוּם,/לִנְשׁוֹם עוֹד נְשִׁימָה./לֶאֱכֹל עוֹד אֲרוּחָה./בְּכָל רֶגַע, הָרֶגַע הַבָּא."... ברגעים הקריטיים יש התחבטויות אישיות כאלה, צצות ועולות מחשבות על נזילותם של החיים ואפסיותם; על האני האישי במבוך הזה; על הזוגיות; ובכלל... והיא מבטאה את הכמיהה 'לביטחון' בשיר
(ע' 25): ..."אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַבִּטָּחוֹן שֶׁגַּם כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְרַחֲקִים/אֲנַחְנוּ קְשׁוּרִים זֶה לָזֶה"...
ולאחריו היא מביעה את השאיפה 'לשינויים', (שאולי הם אלה שיגרמו 'לביטחון' לקבוע מושב קבע (ע' 26): ..."אוּלַי נִסַּע לְמָקוֹם רָחוֹק/לִנְשֹׁם אֲוִיר שֶׁעוֹד לֹא נָשַׁמְנוּ./כָּל מַה שֶׁאוּכַל לָשֵׂאת בַּתַּרְמִיל/הוּא מַשָּׂא חַיַּי"...
הרבה מאוד רגעי חוסר אונים פוקדים את המשוררת באותם קטעי מחשבות לא מסודרות הבאות ונעלמות חליפות. ואז, קוראים את השיר
(ע' 32-37): ..."וּכְמוֹ בִּמְהִירוּת טִיסָה גְּבוֹהָה/הַזְמַן נַעֲשֶׂה אִטִּי יוֹתֵר"...//...
"גוּפוֹ הַכָּחוּשׁ מַשִׁיל/אֶת רְצוֹנוֹתָיו/מַפְקִיד רוּחוֹ בְּיָדִי"...//..."עֵינָיו שֶׁהָיוּ פַּעַם חוּמוֹת,/הִכְחִילוּ,/כְּעֵינֵי עוֹלָל"...//..."אוּלַי לֹא אַסְפִּיק/ לִשְׁאֹל -/הַכֹּל."...
החשש שלא תספיק לשאול את אביה הכל בטרם יעצום עיניו לנצח מביא אותה להכרה עד כמה החיים יקרים ויש למצות אותם עד תום. (ע' 44-45): ..."כֻּלָּם עֲסוּקִים מִדַּי/כִּשְׁרוֹנִיִים מִדַּי/עֲסוּקִים בְּעַצְמָם./אֲחָדִים נִכְנָסִים אֶל תּוֹךְ חַיַי/נִשְׁאָרִים זְמַן מָה./ יוֹצְאִים"...//..."אֲנִי לֹא קְשׁוּרָה יוֹתֵר מִדַּי לַזִכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי"...//..."אִם אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אוֹתָם לְעַצְמִי/הֵם מִשְׁתַּלְטִים עָלַי"...
מאותן נקודות מפוכחות ואינדיווידואליות שלה, שואבת המשוררת בגבורה את כוחותיה להמשך. והיא אכן נוסקת אל מחוזות אחרים, כמו אין מחר שיעיק. (ע' 40-41): ..."לְכָל עָנָן יֵשׁ שׁוּלַיִם מֻכְסָפִים/נָחוּץ רַק חִכּוּךְ קַל/תְּמִימוּת שֶׁל רֶגַע/וּמִלִּים בַּעֲלוֹת כְּנָפַיִם מְרַפְרְפוֹת,/עַל קְצוֹת הַחוּשִׁים"...
משוחררת וחופשייה זורמת המשוררת נילי דגן אל גופיפי החיים 'באמיתות שאינן אמיתות'; ו"במה שרואים, אינו מה שרואים"; וכאשר לכל הבטה, יש היבטים אחרים. היא רושמת (ע' 29): ..."לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ,/וְאַתָּה מַקְשִׁיב"...//..."אַךְ אֵינְךָ מֵשִׁיב"...//..."עַכְשָׁיו אֲנִי כּוֹתֶבֶת/וְאַתָּה מְדַבֵּר"... אין קשב. אין הבנה. איש ואישה לעצמם.
וחיזוק לדברים שכאן נראה (ע' 53): ..."קָשֶׁה לְהַגִּיד אֱמֶת/מְדַבְּרִים עַל כְּלוּם/וְצוֹחֲקִים/כֹּל הַמִּלִּים נִמְצָאוֹת/אַךְ לֹא בַּסֵּדֶר הַנָּכוֹן./ מִי שֶׁהָיִינוּ/מִי שֶׁאָנוּ/
מִי שֶׁנִּהְיֶה"...
הסקת מסקנות לחיוב (בשלב זה) מעניקה את הביטחון הנחוץ. ליותר מכך אינה צריכה. וכך נרשם (ע' 42): ..."אֲנַחְנוּ כָּאן/לְהַעֲבִיר אֶת הַזְמַן/עַד שֶׁנִּלְמַד לָעוּף./הָעִיקָּר לִתְפֹס אֶת הָעִקָּרוֹן/וְלֹא לְאַבֵּד אֶת חוּשׁ הַכִּוּוּן" ומסיימת את השיר בפסוק: גֹדֶל הַכְּנָפַיִם לֹא קוֹבֵע. נראה שכל זה נכון כנכון היום.
חזרה לדף הראשי של "לא מתקרבת לתחנה המרכזית"
