מאת: רותם נועם

ערב ערב באילת גיליון: 2596, 04/04/2013

שירה. לא בדיוק פצצת רייטינג . אבל עבור מי שנדבק בחיידק, מרפא לא ימצא. על שני משוררים תוצרת אילת ופרויקט של אישה אחת שמאיים להשיב עטרה ליושנה. 'ערב ערב' גאה להשיק את "שיר לשבת" – מדור חדש, בתוך מדור התרבות שלנו. בשיתוף עם האתר של נילי דגן

 ראו הוזהרתם – שירה

מה לעשות, כל אחד והפטיש שלו. אצלי זוהי שירה. ועל אף שאילת ושירה נדמות רחוקות זו מזו כמו נגיד תל אביב ואילת, תופתעו לגלות כי גם מאצלנו יצאו כמה קולות ראויים. כזה הוא שי דותן, שהעביר באילת את ילדותו, ובשנת 2005 קיבל את פרס שרת החינוך לספר ביכורים ("על קצה המותר"), אז נכון שכשנישאל בראיון ב"הארץ", באיזה משפט היה מתחיל את האוטוביוגרפיה שלו, השיב: "למזלי בשעורי הספרות בבית הספר ישבתי ליד החלון", אבל הוא באמת לא הראשון להשמיע ביקורת על מערכת החינוך המקומית, ואין מה לומר, נוף המפרץ שנשקף מחלונות 'גולדווטר', לפחות בשנים ההן, היה באמת משהו. משוררת אחרת שאילתים וותיקים וודאי מכירים היא נילי דגן, רעייתו של לואיס דגן, האיש שהמציא את הבור שהפך לימים ל'מול הים', ובנה את שכונת 'אמדר' בגנים א' ולא רק. כיום הם מתגוררים בהרצליה, אבל בשנות השבעים העליזות הם היו השכנים שלי מצופית 5. דגן הוציאה עד היום שלושה ספרי שירה, אבל מה שהכי יפה בסיפור שלה היא העובדה שדגן החלה לכתוב "רק" בשנת 2005, מה שלא הפריע לה כלל להפוך לכוח עולה בעולם השירה המנומנם משהו.

לפני כשנה, העלתה דגן את האתר שלה, שהציג את ספריה שיצאו לאור, אך לאט לאט, מתוך אהבתה לשירה, גם החל מעניק במה מקוונת למשוררים, וותיקים וחדשים. דגן היא אולי לא הראשונה שהבינה את הכוח העצום שיש לרשת בכל הנוגע להפצת אמנות ויצירת קהילות ושיח אמנים, אבל היא בהחלט בין הבודדים שהרימו את הכפפה בתחום השירה ושלא תחשבו שעניין של מה בכך הוא, שכן אם פרויקטים מוסיקליים, גם של אמנים מהשורה הראשונה, מושקים כיום כעניין שבשגרה ברשת, הרי שכשעניין לנו במשוררים, גבר החשש מזילות עבודתם באינטרנט "הסובל" הכל, החל מטוקבקים משתלחים וכלה בבלוגים עילגים. אין תימה כי משוררים מוכרים ומבוססים חששו בתחילה לשתף פעולה, מפחד הפגיעה במעמדם. כך מצאה עצמה דגן מלקטת את המשוררים שכן הסכימו לפרסם באתרה טיפין טיפין, עד שצברה עשרות אלפי כניסות. למעלה מ-60,000 בקצת יותר משנה. ללמדכם על הרעב הקיים בקרב קהל אוהבי השירה, צמא שעד אז מצא רוויה אך בכתבי העת הוותיקים, המופצים בעותקים מועטים והמוכרים ליודעי ח"ן בלבד.

המוטו של דגן טען אז וגם כיום, כי שירה צריכה להתפרסם מעל כל במה. בכל דרך, ובלבד שזו תהא מכובדת ולא תוותר על עריכה מקצועית וסינון הכרחי. בשירה, כבכל אמנות, לא הכמות, כי אם האיכות, היא שקובעת. אמרה ועשתה. אתרה הפך במהירות שהפתיעה גם אותה לאבן שואבת ליוצרים וכותבים. אם בתחילה התקשתה לקבל הסכמות, כיום עומדים אצלה בתור לפרסם גם "הגדולים". העירוב הזה בין וותיק לחדש, בין כזה שכבר קיבל הכרה לבין זה המסמן קול חדש ורענן בתחום, הפכו את האתר לבמה מרתקת. הוסיפו לכך אנשים כמו היוצר דודו אלהרר, האמן דוד טרטקובר, המשוררים אשר רייך ועמוס לויתן, פרופ' רפי וייכרט ואפילו האמנית האילתית יולנדה אנטל, שהחלו משתפים עמה פעולה, מסייעים ותומכים, וביחד נולדו באתר - שהפך לקהילה - פרויקטים מרעננים, כמותם לא הכרנו. המצאות שניתן להמציא רק בעולם דיגיטלי. כך למשל ימצאו אוהבי השירה באתר, אנתולוגיה מקוונת עשירה ובה כ-150 משוררים, מוכרים יותר או פחות, המפרסמים תחת במת האתר ('סופ"ש שירה'). או את מיזם 'משורר באור', בו מתראיין בכל פעם משורר אחר, מציג משיריו ומשיב על שאלות, גם פרס שירה חדש יזמה דגן בשנה שעברה, לזכרו של המשורר פסח מיילין ז"ל, פרס שייחודו בכך שהוא מיועד למשוררים שטרם פרסמו ספר ביכורים. אפילו 'עיתון 77', מוסד רב חשיבות ושנים בעולם השירה, יצר עמה שיתוף פעולה וחומרים נבחרים ממנו מתפרסמים באתר ועוד לא אמרנו מילה על שיתופי הפעולה עם 'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום'. בכל מקום שמישהו מוכן לשמוע על שירה, תמצאו את דגן, שללא כל כוונה מוקדמת, מסייעת לנתץ את מגדלי השן סביב כתבי העת "המכובדים" הנאבקים על קיומם, ותוך כדי, ובעזרתו האדיבה של ה'פייסבוק', הופכת שירה איכותית, לנגישה. אם עד היום היה עלי לצאת ולנבור בחנויות הספרים במדף הבודד לשירה, מתוך תקווה למצוא שם משהו מגוון יותר מעמיחי וזך, מאז שעשיתי 'לייק' על העמוד שלה, אני נחשף לשירה חדשה, צעירה, מרתקת, ביחד עם הקפה של הבוקר. כן, אני מודע לכך שזה לא בהכרח "כוס הקפה" של רובכם, אבל עבור אוהב שירה אמיתי, מדובר בלא פחות מחזון אחרית הימים.

 על החוף

 אֲנָשִׁים יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת עַל הַחוֹף

לְהֵרָאוֹת רְגוּעִים לְגַמְרֵי,

אַךְ לִבָּם דּוֹהֵר בֶּחָזֶה בִּמְהִירוּת שֶׁל סַרְטָנִים

שֶׁהִתְמוֹטְטָה מְחִלָּתָם.

לִרְגָעִים, בִּנְקֻדָּה בָּהּ נֶעֱלַם הַזְּמַן

מַשְׁחִיר הָעוֹלָם לְנֶגֶד עֵינַי.

גּוֹרָל יָּדוּעַ מֵראשׁ מַסְדִּיר

אֶת הַנְּשִׁימוֹת.

מתוך ספר שיריה החדש של נילי דגן "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" (אבן חושן 2013) קדמו לו ספרי השירה "מאחורי המלחמה רואים את הים" (אבן חושן 2010) "בכל אדם יש ארבעה בנים" (אבן חושן 2008)
באדיבות האתר של נילי דגן  ובפייסבוק: האתר של נילי דגן.

=======

שי דותן

גלות

 שָׁלוֹם לָכֶם חָלָב וּדְבַשׁ

שָׁלוֹם מוֹלֶדֶת נֶעֱדֶרֶת

שַׁי דּוֹתָן גּוֹלֶה הַיּוֹם

לְתוֹדָעָה אַחֶרֶת.

הוּא אָרַז אֶת הָעִבְרִית

קִפֵּל יָפֶה אֶת הַשִּׁירָה

הֵגִיף אֶת דֶּלֶת הַתִּקְשרֶת

הִדְלִיק אֶת אוֹר הַהַזָּרָה.

כִּי יָדוּעַ כְּבָר לַכל

גַּם לַמְבוֹסֵס עָמק בָּרֶפֶשׁ

גָּלוּת אֵינֶנָּה גֵּאוֹגְרַפְיָה

אֶלָּא מַצַּב הַנֶּפֶשׁ.

שָׁלוֹם לָךְ מַדְמֵנָה שֶׁל דָּם

שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם מַצְמִית

שַׁי דּוֹתָן נָסוֹג לוֹ פְּנִימָה

עַד קַו הָאֶפִּידֶרְמִיס,

חַד-צְדָדִית.

וכל זאת על מה ולמה?

משום שהחל מהשבוע נרתם גם מדור התרבות של 'ערב ערב' –'היכל התרבות' – לפרויקט השירה של נילי דגן. המדור המתפרסם במוסף הפנאי של 'ערב ערב', אף מופץ באלפי עותקים נוספים מידי שבוע, בכל בתי המלון בעיר, מה שאומר שגם "צפונים" נחשפים אליו. ומה הקשר בין אילת לשירה? אז זהו, שזה ממש לא חשוב. לפחות על פי התפיסה של דגן, שאני מחרה אחריה בהתלהבות.

כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות, אני זוכר כיצד היינו יוצאים בלילות, חבורת משוררים צעירה ותולים שירים על עצים ברחובות תל אביב. הרעיון היה פשוט – שירה צריכה לפגוש באדם בכל מקום, גם ביומיום, וודאי שלא רק בטקסי שואה וזיכרון. הפרויקט הנאיבי הזה נגדע באיבו אחרי שעיריית תל אביב שלחה לי 386 דו"חות קנס לתשלום, שנמחקו לאחר שהתחייבתי לחדול מ"הוונדליזם". ה"עץ" של היום הוא כמובן ה'פייסבוק', ובו נתקלים הרבה יותר מאשר בעצי שדרות רוטשילד בת"א. שיתוף הפעולה של 'ערב ערב' עם דגן, יהפוך למדור שבועי קבוע, תחת הכותרת 'שיר לשבת'. את השירים נבחר מקרב המשוררים הפועלים במסגרת האתר, ונעניק להם במה נוספת, אולי אזוטרית, מקומית, אבל דווקא משום כך חתרנית, שכן לדידנו, לו אך אדם אחד ייחשף, כמעט במקרה, לשיר שיפרוט אצלו על מיתר, בין הלובי לבריכה, או בדרך מהמכולת למטבח, אנחנו מבחינתנו, כאן באילת הרחוקה מדי משירה, עשינו את שלנו, בדרך להשבת עטרה ליושנה.

גוזרת את הסרט

לכבוד גזירת הסרט, הזמנתי את דגן, 'לגזור את הסרט' בעצמה, ולהיות הראשונה המפרסמת במדור, מספרה האחרון "לא מתקרבת לתחנה המרכזית", שיצא ממש לאחרונה בהוצאת 'אבן חושן'. את השיר בחרתי אני. שכן הוא אחד האהובים עלי בספר הנפלא. החל מהשבוע הבא, תמצאו כאמור את המדור במסגרת המדור 'היכל התרבות', שבמוסף הפנאי 'שבוע טוב' ואגב, אם יש מביניכם משוררים אילתים שצלחו את הכתבה הזו עד תומה, ומעוניינים ששיריהם יתפרסמו במדור החדש, הם בהחלט מוזמנים לפנות לדגן באתר. אמנם אין פרוטקציה לאילתים על חשבון איכות, אבל גם לא יהיה דבר שישמח אותנו יותר, מאשר לגלות קולות איכותיים הפועלים בתחום השירה ממש כרגע, מול הרי אדום, רק שעדיין למגירה.

למאמר המקורי