בספר שיריה הקודם, השני במספר,
"מאחורי המלחמה רואים את הים", כבר הוכיחה נילי דגן את בשלות שיריה. במרבית השירים הייתה התנסחות פיוטית מפתיעה, למרות הקינה הסבירה התואמת את הנושא. שהרי הם לרוב נסבו על טרגדיה שמזמנת התבטאות של פאתוס ורגשיות רבה; היו אלה שירים מוכים על מלחמה – מזו שלנו, עופרת יצוקה, דרך המלחמה באי לסטובו שבקרואטיה, ועד שירים תיעודיים שחשפו מצב של חברה קרובה בימיה האחרונים לפני המוות.

 בספר הנוכחי, "לא מתקרבת לתחנה המרכזית", יש עדיין מכל אלה. היא מדגישה את הנושא החברתי שעדיין אקטואלי לא פחות מבעבר. ועם הנושא החברתי שבא לידי ביטוי בשירי "עיר האהלים", דגן ממשיכה בשיריה לתת ביטוי מלווה לחולי, למוגבלויות של היומיום האפל, אך ללא כל טמפרטורה של מלנכוליה שאפפה את שיריה הקודמים.

היא הולכת וממשיכה הלאה במוטיבים השיריים האחרים, אבל בשירים החדשים יש הרבה יותר מפויסות והשלמה ללא אפקט הקינה. אלו שירים אמירתיים יותר ומהשורות מבצבץ ביטחון מילולי, אפילו לירי, הבא לומר לנו משהו על "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב", שהוא כותרת של הפרק השני בספר (הפרק המעניין ביותר לטעמי) וזו גם כותרת של שיר יפה (שבשל קוצר המצע אצטט ממנו רק חלקית):
"מחלון המדיקל אפשר לראות את העורבים/ חגים בככר, מבשרי רעב/ נוקשים על גג המונית של עזרא/ בולסים בפרוסה שהשאיר", ובבית השלישי: "סטלה המגישה מעמיסה כף איקרה גדושה/ האיש שימיו תמו בשולחן הסמוך/ אינו פוגש את מבטי, / האשה היפה ממול פוקחת עיניה בהבהוב הכרה/ חיוכה כשמש בסיביר/ ואז הגשם מוחק נופי מחשבה".

אין ספק שלמחברת יש כאן יכולת שירית הבוראת תמונות שיר יפות, מטאפורות מרשימות והתנסחות, שתורמות לשיריה את מרחב הבשלות ומרחיבות את החוויה העולה מהם.

הזנת תוכן: 30.3.2014

חזרה לדף הראשי