עם הספר

מתוך גיליון 'ידיעות אמריקה' בלוס אנג'לס וניו-יורק

בעריכת מנחם זילברמן

עורכת מדור הספרות: דורית זילברמן

17.10.2008

בינתיים, כל עוד אני מחכה לחומר מכם, אצטרך ליזום ולייבא אליכם חומרים. את המדור הזה אני מתכוונת להקדיש הפעם לניו יורק. אשלב בו חדש וגם ישן. את החומר החדש מצאתי בספרה של נילי דגן, תושבת ישראל, אילת, ליתר דיוק, והעולם הגדול. ספרה הראשון "בכל אדם יש ארבעה בנים  (הוצאת אבן חושן, תל אביב תשס"ז. עריכה: עמוס לויתן) רואה אור בימים אלה בישראל, בקרוב אצלכם. מצאתי בו מחרוזת של שירי ניו-יורק.

 לָטוּס תֵּל-אָבִיב – נְיוּ-יוֹרק – תֵּל-אָבִיב

כְּדֵי לְהָבִין שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ

הִשְׁלִים סִיבוּב עַל צִירוֹ

וַחֲשֵׁכָה הָיְתָה לְאוֹר.

לכאורה, עובדות גיאוגרפיות. אלא שבשירה נפעיל תמיד את עיקרון המשמעותיות, ונבין שלעולם משורר אינו מרצה על עובדות יבשות, אלא אם כן הגורם האנושי עומד מאחוריהן. לכן, יש לקרוא שורות אלה גם כמטאפורה על מישהו שיצא מתל-אביב לניו-יורק ורק כשחזר הבין מהו העולם הגדול. יצא מהפרובינציאליות לעולם, והחשכה שלו הייתה לאור. לא רק משום שבחצי העולם ההוא לילה ובחצי השני יום, אלא שצריך לעשות את כל הסיבוב כדי לראות את האור. אור במובן של נאור, של משכיל, של מגלה, של נדלק, של אופטימי. יתכן שהאור קיבל אותו דווקא בשובו לתל אביב, לדעת שאפשר לגלות אוקיינוס גם בטיפת ים אחת, ולמרות שהוא חי במקום כל כך קטן ונידח – בסוף הסיבוב מתברר הרי שבחיים הכל יחסים. שפה וגם שם אנשים הם אנשים ורגשות הן רגשות. ואת כל הפרשנות המסורבלת הזו, השכילה נילי דגן לקפל בתוך קליפת אגוז.

פסל החירות

מַדּוּעַ עָלֵינוּ לְהִצְטוֹפֵף

בַּכְּרַךְ הַסּוֹאֵן אָמַרְתָּ,

מְסַמֵּן מֵעֵבֶר לְאִיסְט רִיבֶר.

אָרַזְתִּי מִטַּלְטְלַי

וּבָרֶגֶל עַל גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין

חָצִיתִי אֶת חַיֵּינוּ.

פֶּסֶל הַחֵרוּת

נִשְׁקָף אֵלַינו בְּמַבָּט לְאָחוֹר.

שוב סגנון מאופק, מינימליסטי, צמוד לעובדות, כמעט דוקומנטרי. ורק בסוף הבית הראשון מתברר שהמעבר ממנהטן לברוקלין הוא אירוע מכונן, והגשר הוא גשר מטאפורי. מעבר מכרך סואן אל מעבר לנהר. האם זהו אירוע טוב או רע? אולי למקום אינטימי יותר, פנימי ומופנם יותר? אם אפשר היה לחשוב כך, בא הבית השני והופך את האפשרות הזו על פניה. שכן, "פסל החירות נשקף אלינו במבט לאחור", פירושו כאן – החירות נותרה מאחורינו. כלומר המעבר על גשר ברוקלין הוא מעבר מחירות להיפוכה. מחויבות? שוב כמובן מטאפוריים. הייתי אומרת שזהו מעבר מאורח חיים סואן לאורח חיים שקט, משאירים-ברבים-את החירות ומתחייבים. למה מתחייבים? כל אחד יודע למה הוא מתחייב ומה פסל החירות מסמל עבורו.

 עיר חטאים

עִיר חֲטָאִים עַתִּירַת כּוֹכָבִים

עוֹטָה לַיְלָה תְּמִידִי.

מִתְחַמֶּשֶׁת בְּבִגְדֵי עוֹר

מְאֻפֶּרֶת בִּכְבֵדוּת

נִסְחֶרֶת בִּידֵי נְבָלִים אַכְזָרִים

מְשַׁדֶּרֶת פֶּשַׁע בְּשָׁחֹר לָבָן.

הַצָּגַת הַקּוֹמִיקְס הֲכִי חַמָּה בָּעִיר.

מישהו אמר שֶ

הַחַיִּים קוֹרִים

תּוֹךְ כְּדֵי

שֶאַתָּה מְתַכְנֵן תָּכְנִיּוֹת,

וְאָז יָרוּ בּוֹ.

בשיר הזה של נילי דגן, העיר הופכת אישה סקסית, עיר לילית, עיר של בילויים, המדומה לחתיכה בבגדי סאדו. המילה "נסחרת" מציעה אולי לראות אותה כזונה שנבלים אכזריים שולטים בה. וכדי שלא נדמיין שמדובר באל-קאפונה, ניו-יורק של סרטי הפשע בשחור לבן, וכדי להנמיך את הדרמטיות והמיתולוגיה, מסוכם הבית הראשון כ"הצגת הקומיקס הכי חמה בעיר". ובכל זאת, כמו בהרבה סרטים שראינו על ניו-יורק, מישהו ניסה להגיד היגד פילוסופי, על כך שהחיים קוריםתוך כדי שאתה מתכנן תוכניות, ואז ירו בו. הבית השני מעלה על הדעת את הפתגם היהודי העממי "הבן אדם מתכנן ואלהים צוחק". רק בלי אמונה. לנבלים האכזרים אין אלוהים, ודגן מרעננת את הפתגם ומחליפה לו את החליפה הישנה והקרועה מאירופה לבגדי עור ואיפור כבד. בערוץ אי. יש תוכנית קבועה על עיר החטאים, והכוונה היא ללאס וגאס. מאז ג'וליאנו, ניו-יורק נקייה, פחות או יותר, ומאז האחד עשר בספטמבר, התחלף המיתוס של ניו-יורק למזל תאומים.

השיר הזה מוביל אותי לניו-יורק של ראשית שנות השמונים, כפי שאני צילמתי אותה במצלמה הפנימית והמעוותת שלי, והכנסתי אותה לספרי "סירוס":

"האם באה הביתה. הכל הפוך. חיוכים שטניים אורבים לה על פני אנשים קופים. גם היא צורחת צרחות נוקבות. לאה רצה אל הטלוויזיה והולמת בה כאחוזת אמוק. The hills have eyes, סרט זוועה בשתיים אחר חצות. הטקסט כולו צרחות סיוטים. היא לבד בניו-יורק, ברחוב תשעים ושלוש והשדרה הראשונה, בדירה קטנה בקומה השמונה-עשרה. שעות עוד שכבה בוהה אל הטלוויזיה הדוממת, וזכר הצרחות מהדהד בחדר. שנתה נודדת. השכמה עייפה אל בוקר עכור, בחוץ אפור. יש לה חלון גדול פונה אל השמש, אבל אין שמש. גם כשחם, השמים אינם בהירים תמיד. במזג אוויר כזה היא משותקת. היא חוזרת למיטה ומכסה את ראשה במשיכה. היא הביאה איתה ספרים ולא נגעה בהם. מאמץ גדול נדרש ממנה כדי לצאת החוצה: לשוחח עם האנשים בשפתם הזרה; לנהוג בכבישים שלהם. היא קמה, לובשת חלוק ומשקה את העציצים. הירוק שלהם כהה. היא רוחצת את העלים, אבל זה לא מוסיף להם רעננות. מולה הפועלים בונים רב-קומות. לפני שבוע עוד הילכה עירומה בבית על רצפת העץ. בכל יום הם יורים קומה. עכשיו הם כבר הגיעו לגובה שלה, בקומה השמונה עשרה. הקצב הזה מסוכן. היא שבה למיטה ובוכה על הירוק של הצמחים שלה; על פיסת השמים האפורים שלה; על הפועלים שהגיעו אליה.

 ניו-יורק הניתוק, ניו-יורק החופש, היא אומרת בליבה. היא ניתקה מכל הדברים בעולמה הקודם. היא כבר אינה ממתינה בתור לאביה; היא בוחרת את בגדיה בעצמה; חיה לבדה. קליפה של נישואים חברתיים, תולדות האמנות, לימודים תיאורטיים, חברים-משרתים, חברים שהיא כובשת, מלכה של מלכות מעיקה. כאן איש לא מכיר אותה. כאן לא כובשים.

ניו-יורק הניתוק. ניו-יורק החופש. אף אחד לא מתרגש. צווחות של אונס בטלוויזיה. אצבעות של בחורה נקטעו בסאבוי, מישהו דחף אותה אל מתחת לקרונות. סוג חדש של פשע. רופאים באו ואספו את האצבעות שלה בשקית ניילון והקפיאו אותן ואחר כך השתילו אותן במקומן. בחורה משוחזרת. יש אלימות ויש לה תרופות. כמה אני קטנה וכמה אני רוצה להיות מישהי. אולי אמנית. לצייר או לצלם."

מאז ביקורי הראשון בניו-יורק, גם בישראל מרימים קומה ליום, ומאז גם בישראל אפשר לגור בקומה השמונה-עשרה, מאז המגדלים הגבוהים התרסקו, וגם בספרי כמו בשיר הראשון שצוטט כאן, של נילי דגן, משלימה גיבורת ספרי את המסלול קריית ים-ניו-יורק ומדבר סיני.

 בחזרה אל 'מן התקשורת'