ברכה רוזנפלד

נילי דגן: בכל אדם יש ארבעה בנים

הוצאת אבן חושן 2008, 62 עמ'

עיתון 77, יולי-אוגוסט 2009

אני יכולה להישבע שמעולם לא החזקתי בידי ספר
כל כך מושקע כמו ספרה של נילי דגן
"בכל אדם יש ארבעה בנים". איכות הכריכה, איכות הנייר, עיצוב העטיפה בידי דוד טרטקובר, והתמונה שעל הכריכה – "הרביעייה" – מגזרות נייר בארבע שכבות, של האמן דוד גרשטיין.

בנוסף לכך צורף לספר תקליטור: השחקנית תמי ספיבק קוראת שירים בלווי אלתורים בגיטרה של עמוס עבר הדני; המוסיקה בפתיחה ובסיום הולחנה בידי דודו אלהרר. יש כאן מאמץ ניכר למשוך את העין לפני שמנסים לשבות את הלב. יש כאן מאמץ לבנות "תדמית" שמשדרת יוקרה. תדמית שהיא קודם כל ויזואלית, לפני שהגענו לתכנים. נראה בעליל שנילי דגן מתייחסת לספר שיריה
כאל מוצר הפונה אל הקורא, שהוא קודם כל צרכן, שהאריזה חשובה בעיניו לא פחות,
ואולי אף יותר, מן התוכן. הביטויים – תדמית, צרכן, מוצר – שבדרך כלל נפקד מקומם מן הביקורת הספרותית, מובילים אותי לקריאת הספר על פי "המצב הפוסטמודרני"* שבו נטועה דגן היטב.

כבר בשיר הראשון, הפותח את האסופה, 'פיקני', אפשר לחוש ב"מצב הפוסטמודרני". המילה פיקניק מזכירה, לפחות לי, את האמרה "החיים זה לא פיקניק". ונילי דגן אומרת לנו בעצם: "זה דווקא כן פיקניק". ואם נזהה אצל האדם הכותב את החיים עם הכתיבה – אפשר שדגן אומרת, בין השיטין, שגם הכתיבה, השירה על סודותיה וגילוייה, הא מין משחק או פיקניק. "בסל קלוע טמנתי סודותיי/ וכחום היום פרשתי את אהבתי/ באדום לבן משובצת/ על דשא ירוק./ רק שכלך/ הצל עלינו".

הסודות נטמנים בסל קלוע שאפשר להציץ לתוכו, ולא בכספת בטוחה ומשמרת, והאהבה נפרשת לאור היום על מפה סטריאוטיפית-קלישאית, משובצת באדום ולבן כמו מתוך פרסומת או סרט, אך במקום העץ המעניק מצלו, כמצופה, שכלו של הנמען הוא המצל על היושבים. ובכן, השכל אינו מביא עמו אור, כמטאפורה לתקווה או לקדמה ונאורות, אלא להיפך, דווקא מצל או מאפיל על החגיגה, שהיא בעיקר חושית. כי הלוגוס של המודרניזם לא הביא את הבשורה או את הגאולה. עתה אפילו אין מצפים לה. אין אור בקצה המנהרה. גם הסובייקט מפורק משריונו המטאפיזי והופך לתלוי במבטם של אחרים, בהשתקפותו בהם. לכן גם כותרתו של הספר, שיש בה מן המשחק ב"נדמה לי" – בכל אדם יש ארבעה בנים – המפנה אותנו אל ההגדה של פסח, כל כך יאה לו. והייתי מוסיפה – לפחות – לפחות ארבעה בנים, בהתאם לריבוי הקולות השונים הבאים לידי ביטוי בשירים.

התנועה במרחב, היא גם תנועת הנפש. תזזיתית, נעה, אבל לא קדימה אל איזו מטרה – מוגדרת במרחב, או כמשאת נפש אל האושר המיוחל – אלא נתונה במין תנועה מעגלית, הליכה לשום מקום, רק כדי לשוב ולגלות שהיא מגיעה אל אותו מקום שממנו יצאה, ומצאה את מה שהיה ידוע לה כבר מזמן.

השיר 'צליחה' בע"מ 19 מנסח זאת כך: "אני צועדת בשריקה, גומאת קילומטר/ ובנשימה מואצת צולחת את ההליכון/ אל נוף ציור נאיבי – " ; ההליכה היא בעצם דריכה במקום וההגעה היא וירטואלית. עם זאת יש כאן השלמה עם המצב, מתוך תבונה ומבט אירוני, בטון דיבור מאופק ושקט. בשיר השני היא פונה, כפי הנראה, אל אותו הנמען: "החלטתי לשכפל אותך,/ אשמור לי עותק/ אם תלך לאיבוד". הפחד מפרידה או חרדת הנטישה מטופלים על דרך השעשוע האירוני באמצעות דה-הומניזציה ודה-אינדיווידואציה הומוריסטית של האיש והפיכתו לחפץ שאפשר לשכפלו. הדרמה הפכה לגרוטסקה, הרצינות למשחק, משחק במילים. שניהם, בעצם, נועדו לשכך את כאב ההיפרדות. עולמה של דגן כאוטי, "עולם צף", בו "הזמן מתקפל כאוריגמי".
עולם בלתי צפוי של פולחני נהנתנות וקיטש כמו בשיר 'קוקטייל' (עמ' 51): "לפעמים אני רוצה ללכת לאיבוד/ בבר שעל החוף...על מטריית קוקטייל כתומה/ לרכוב אל השקיעה", לזה אפשר להוסיף את נוכחותם המוגברת של דימויים המחליפים את "הדברים כשלעצמם" כמו בשיר 'כאב של אחרים' (עמ' 52), בו "בדלפק ממול סופרים פנים/ בכוסות ריקות" וקבלתם את ה"נרטיב" שמחליף את "האמת" ו"המציאות" בו "האדם המשחק" ( " אם לסבתא שלי היו גלגלים גם סבא היה ניצל" (עמ' 10) מחליף את "האדם החושב", הצחוק והפרודיה מחליפים את הרצינות, והחשדנות והספק מחליפים את העובדות.

במקום לחפש משמעויות – משחקים ב"נדמה לי", כמו בשיר 'לאן נסעו הרכבות' (עמ' 9), בו אמירה היפותטית הנשמעת לכאורה הרת גורל ורבת עוצמה: "לו היינו מקבלים את התורה/ למרגלות מגדל פעמונים", אולם היא נשארת בגדר משחק היתולי שמאחוריו אין כלום, ומעמד הר סיני נהפך באחת, גם הוא, להיפותזה סתמית ואירונית. אפשרות אחת בין אפשרויות אין קץ. משחק במיתוס ובהיסטוריה. השיר מסתיים בשאלה: "לאן נסעו הרכבות?" והאסוסיאציה היהודית ברורה, כקול נוסף שמתעורר לפתע להתערב בשיח ההיפותטי.

דגן מתמרנת בכישרון רב בין משלבי לשון שונים. שוזרת יחדיו את הגבוה ("קשב ליל", "קרן אור נוגה", 'מסע' עמ' 44) עם היומיומי והנמוך, ציטוטים משפת הרחוב ("לקחת שכטה" עמ' 54) עם ציטוטים מן המקורות, וביד אמן יוצרת מעברים מעניינים ומפתיעים, פועמים אסוציאטיבית ובחן.

אני אהבתי את הספר הזה, שהוא מין יומן מסע במקומות שונים בארץ ובעולם (פיקניק כבר אמרנו?) בו בזמן הוא גם מסע החיים וגם מסע אל משמעות הזוגיות: "הסתכל בי בעיניים הכבויות ואשקר לך,/ כי זה מה שלפעמים צריכים לעשות" ('טור דה פרנס' עמ' 14). זה ספר שלמרות היותו פסימי בעיקרו, כהשקפת עולם, יש בו קריצות משועשעות של הומור ואירוניה. קולה של דגן משדר את התחושה שהיכן שכבר אי אפשר לבכות, "כשהדברים מתפרקים" (הפרעת קצב עמ' 3) – צוחקים, פשוט צוחקים, כי "הבטיחו הרדמה מקומית/ לא פטור מסבל".

• בהתייחסותי למצב הפוסטמודרניסטי התבססתי על ספרו של דוד גורביץ, פוסטמודרניזם (דביר,1997)

 בחזרה אל 'מן התקשורת'