בקצב הלב, עיתון "לאשה", צפורה רומן, צילום עדי אדר
29.12.2008
"מתנה מופלאה", מכנה נילי דגן את קוצב הלב 
שהושתל בגופה. בזכותו הפסיקה להיות אשת
שיווק פעלתנית, וגילתה שבעצם היא משוררת. מצד שני, פעם פרויקטורית, תמיד פרויקטורית:
ספר שיריה הראשון מלווה ביצירות אמנות ובדיסק מוזיקלי, וזו, היא מבטיחה, רק ההתחלה.
קוצב הלב שהושתל בגופה של נילי דגן הסדיר את מה שהיא מכנה "הקצר החשמלי" שסיכן אותה, אבל גם גרם למהפך בחייה. עד אז, הייתה הגברת הנאה מאילת אשת שיווק נמרצת, מכורה לעבודתה ובעלת הישגים מקצועיים. כשהרופאים ציוו עליה מנוחה לאחר הניתוח, והיא מצאה את עצמה חסרת מעש בביתה, החלה לכתוב שירה. היום, ארבע שנים אחרי, כשאני שואלת מה הייתה כותבת בתעודת הזיהוי שלה, היא אומרת בביטחון: "משוררת".
ספר השירה הראשון שלה, "בכל אדם יש ארבעה בנים", יצא לאור לאחרונה בהוצאת הספרים "אבן חושן", והוא מלווה בתקליטור בו מוקראים השירים בליווי מוזיקלי. גרסה אנגלית של הספר ושל הדיסק יצאה במקביל. מבחינתה, זו רק ההתחלה: נילי (55) מתכננת להפיץ את שיריה ואת המוזיקה שנכתבה בשבילם באמצעות ערבים אמנותיים ודרך האינטרנט, והיא כבר עובדת על ספרים ומיזמים נוספים.
הכל החל, לדבריה, בלוויה של נעמי שמר. נילי, ספונה בביתה אחרי השתלת קוצב הלב, צפתה בטקס בטלוויזיה. הופעתו של דודו אלהרר, ששר משיריה של שמר, ריגשה אותה עד דמעות, והיא מצאה את עצמה חורזת פזמון לו קראה "בת כנרת". נילי שלחה את השיר לדודו אלהרר, והוא בחר להשמיע אותו בתוכנית ששודרה בגלי צה"ל בשלושים למותה של נעמי שמר.
המחווה דרבנה אותה להמשיך. זמר אילתי בשם ג'קי שושן, קיבל את השיר, הלחין אותו ושילב אותו בהופעותיו. פזמון אחר שכתבה הולחן ובוצע ע"י יזהר כהן. "אבל זה לא סיפק אותי. ידעתי שאני רוצה לכתוב שירה", היא נזכרת.
עזר כנגדו, לשעבר
הפרק הראשון בחייה החל הרחק מהשירה וקרוב לאדמה. נילי, בת למשפחת חקלאים מכפר סבא, גדלה ביחד עם משפחתה המורחבת בבית בין רפת ולולים. אביה, קרוב משפחה של א"ד גורדון, היה איש צבא. אמה המנוחה – מורה לפסנתר. כשהייתה בת שבע התגרשו ההורים, נישאו בשנית והולידו ילדים נוספים.
בגיל 15 עברה נילי לכפר הנוער "הדסים", והשנים שם זכורות לה כרצף של חוויות עליזות. שם גם הכירה את בעלה הראשון, לו נישאה בגיל 18. בני הזוג בנו את ביתם באילת והביאו לעולם את בנם (38) ובתם (33). אחרי עשר שנות נישואים, התגרשו ("אנחנו ביחסים טובים עד היום", אומרת נילי בשמחה).
את בעלה הנוכחי, לואיס דגן (67) יזם מצליח ועתיר נכסים (קניון "מול הים", בין השאר), הכירה במסגרת עבודתה. היא ריכזה את שיווק הפרויקטים שלו. הם נישאו בטאבה לפני יותר מעשרים שנה, בטקס היהודי הראשון שהתקיים במקום. עד לאחרונה עבדו ביחד.
איך מקיימים זוגיות רומנטית כשעובדים יחד?
"לא קל לעבוד עם בן הזוג, אבל העבודה אתו הייתה מרתקת. יש בינינו הבדלים. הוא מאלה שאומרים ש'הגבר הוא הראש והאישה היא הצוואר'. בואי נאמר, שבעבודה המשותפת הייתי בהחלט צייתנית, כי זה היה חלק מהמערכת שהוא הכתיב. הייתי עזר כנגדו. בעסקים הוא היה האיש הקשוח, ובבית קיבלתי אותו עם כוס מרטיני וזית".
עד היום זה מוביל כך?
"היום אני מובילה את הקריירה שלי והוא התומך. הוא אומר שעכשיו תורי ומצטרף אליי לפסטיבלים של שירה, להרצאות ספרותיות ולהשקות ספרים. זה בהחלט לא מבוטל". לילדיה של נילי מנישואיה הראשונים, ולשלושת ילדיו של לואיס מנישואיו שלו, הצטרפה בתם המשותפת, לי, כיום חיילת. עם השנים נוספו למשפחה גם שבעה נכדים. שני נכדיה הבכורים, תאומים בני 15, הם חרדים. "אמם של הילדים, גרושתו של בני הבכור, חזרה בתשובה אחרי הגירושים", מספרת נילי. "אנחנו מכבדים אלה את אלה, וכשהם מבקרים אותנו, הבית מותאם לצורכיהם". בשיר "הבדלה" היא כותבת: "...נפרדת מנכדיי, קטיפת ראשם שחורה, בוהקת בשמש צהריים, ובגילוי ראש חוצה את השבת".
שירים עד שם
חייהם של בני הזוג זרמו בקצב מהיר כל שנותיהם ביחד, עד שלפני ארבע שנים קיבלה נילי את מה שהיא מכנה "מתנה מופלאה". היא מתכוונת לקוצב הלב. "במשך מספר שנים סבלתי מהתעלפויות קלות מדי פעם. מאחר שהן לא היו תכופות, חייתי עם זה וסיגלתי לעצמי שיטות התמודדות, כמו להישען על קיר או להניח את הראש בין הידיים. אבל פעם אחת זה קרה לי תוך כדי נהיגה. הרגשתי שאני עומדת להתעלף, הצלחתי ללחוץ על הבלם והתנגשתי במכולת אשפה ירוקה. לאחר בדיקות התברר שיש לי מעין 'הפסקות חשמל' בלב".
נילי סירבה להשתלת קוצב לב, "עד שאחד הפרופסורים אמר לי שהוא ידאג לכך שיישלל ממני רישיון הנהיגה. אז הבנתי שאין מנוס". חודש אחרי השתלת הקוצב התחילה לכתוב שירים. "כל השנים הייתי עסוקה מאד, פיזית ונפשית, בעבודה, בעסקים, ביומיום. לא היה לי מקום לזה", היא מסבירה, "ופתאום – זה בא. משהו רגשי נפתח".
את הכתיבה ליוותה בלימודים ברמה אקדמית ובהשתתפות בסדנאות שונות. לאחר שקראה ראיון עם עמוס לויתן, משורר, נבקר ועורך ספרותי מוערך, פנתה אליו וביקשה שיסייע לה בעריכת קובץ שירים אותו התכוונה לחלק בין בני משפחתה וחבריה. "צעדתי בדבקות במסלול שהוא התווה לי. השלכתי שירים שהוא פסל, למדתי ושיפרתי, עד שהגיע הרגע שבו אמר לי שעשיתי זאת, שאני משוררת". מעודדת, היא שלחה שירים למוסף הסיפרותי של "ידיעות אחרונות" ול"עיתון 77" ושמחה כשהתפרסמו. "הרגשתי מעין שכרון חושים, תחושה של אושר עצום. הרגשתי שאני נמצאת בתחילתה של דרך חדשה, שהיא הדבר הנכון לחיי". בתקופה זו, לפני כשנתיים, החליטה שלא לחזור לעבוד עם בעלה, והתנתקה מעולם העסקים.
איך קיבל בעלך את העובדה שהעזר כנגדו החליטה לפרוש?
"שנינו עברנו שינוי גדול באותה תקופה. גם הוא, בעקבות תהליכים שעבר, עזב את עסקיו ועבר לעסוק ביזום רוחני".
כשאני מבקשת ממנה להסביר במה מדובר, הרהיטות והנמרצות המאפיינים את נילי נעלמים. היא מתלבטת ומחליטה: "אני לא יכולה לדבר בשם בעלי". באתר האינטרנט "אמונה אילת" אפשר לקרוא על ה"מרכז העולמי לאמונה, שלום ואחדות", עליו שוקד לואיס דגן – מבנה ענק בצורת כוכב בו יתקיימו הרצאות, טיפולים ופעילויות המיועדים ל"תיירות רוחנית".
נילי, מצידה, מכוונת את כל האמונה והאנרגיה האצורה בה להרחבת פרוייקט שירתה. "לאחר שהמו"ל, עוזי אגסי, אישר את הוצאת הספר בהוצאת 'אבן חושן', פניתי לאמן דוד גרשטיין ושאלתי אם יהיה מוכן לאייר את המעטפת של הספר. הוא תרם לי, ללא תשלום, איור, שמופיע גם על התקליטורים, על הסימניות ועל כרטיס הביקור שלי. סיכמנו שאם נעשה עסקים סביב הפרויקט, נחלוק ברווחים. כך סיכמתי גם עם דודו אלהרר, שחיבר את המוזיקה".
25 אנשים שונים מעורבים בפרויקט של נילי, שההשקה הרשמית שלו תתקיים ביום ששי הקרוב (26 לדצמבר) בגלריה של דוד גרשטיין בתל אביב. בין השאר שיתפו איתה פעולה דוד טרטקובר, שעיצב את העטיפה, תמי ספיבק, אביבה מרקס וגיליה שטרן, שהקריאו את השירים בעברית ובאנגלית ושישה נגנים. "כל מי שפניתי אליו נסחף כמוני בלהט העשייה", אומרת נילי, שהשקיעה בפרויקט למעלה מ-20 אלף דולר.
החלטת מראש להפוך את ספר שירייך הראשון לפרוייקט מורכב?
"זה התגלגל ככה. פגישה מקרית עם איש עסקים שאיבד את מאור עיניו, הביאה אותי לחשוב על הקלטת שירי הספר, כדי שכל אחד יוכל להגיע אליהם".
לפני כחודשיים יצא הספר של נילי במהדורה מיוחדת וממוספרת לאספנים. העותקים כרוכים בכריכת עור בעבודת יד ונתונים בקופסה מהודרת. אל הספרים והתקליטורים מצורפת מגזרת מתכת של דוד גרשטיין בדמות "ארבעת הבנים". היצירה נבחרה להיות מוצגת בין ספרי האמן המיוחדים ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט ונילי עצמה הוזמנה להשתתף בכנס במינכן, ובירידי ספרים בצרפת ובשוויץ. בהמשך היא מתעתדת לקחת חלק בירידים בבריטניה, קוריאה וארה"ב.
נילי אינה אומרת די. בימים אלה סיימה את ספרה השני, "אומרים רק מה שמוכרחים", המלווה בתצלומים (ובתערוכה) של הצלם גדי דגון, והיא עמלה על ספר ילדים שהיא כותבת עם נכדתה, זואי דגן בת השמונה. באביב היא מתכננת להעלות קונצרט בארבע שפות בהשתתפות שחקניות ונגנים.
נילי, מאיפה הרעיונות? מאיפה המרץ?
"הכל שלי", היא צוחקת. "אני מאמינה שהגשה חדשנית יכולה לקרב אל השירה אנשים שלא היו ניגשים למדף הספרים הזה. מלבד זאת, נראה שאני לא יכולה להשיל מעלי את האופי שלי – כשאני יוצרת משהו, זה חייב להיות פרויקט".
