הלנה מגר טלמור

על ספר שיריה של המשוררת גל קוסטוריצה "מהגרת"

8.1.2013

ספרה של גל קוסטוריצה "מהגרת", העומד לצאת לאור בחודשים הקרובים, הוא ספר שירה הבוחן ללא פשרה את הפער המטריד שבין דימוי דמות לבין רקמת העור של רמח איברים ושסה גידים.
גל מתארת את ספרה כ"מהלך מרכזי של ריסוק הזהות הנשית בגלל תנועת הגירה גאוגרפית, פיזית ורגשית, וניסיון לבנותה מחדש ולהגדירה ממקום שלם שאינו תלוי מקום ואינו חרד לא מן האינטימיות ולא מחלוף הזמן."

"התשוקה!

היא מרוממת אותנו והיא צולבת אותנו

כשהיא מובילה אותנו מדי יום ביומו לשדה הקרב שבו הובסנו אמש..."

                                   [מתוך: מוּריאל בַּרבֶּרי, אלגנטיות של קיפוד, כתר, עמ' 202]

 

זֶה יוֹם שֶׁל יוֹתֵר.

יֵשׁ לָהּ כָּאֵלֶּה

תָּמִיד הָיוּ.

 

יָמִים שֶׁבָּהֶם

הַמֹּחַ קוֹדֵחַ

אֲבָל הַיַּד כְּבֵדָה לְמִלִּים

 

כִּי הַתְּשׁוּקָה שֶׁלֹּא הִסְפִּיקָה לְהַדֵּק

לְתוֹךְ גְּבוּלוֹתֶיהָ-הַתְּפוּרִים-לְהַפְלִיא

כְּבָר רוֹצָה לִהְיוֹת הָלְאָה –

בְּמָקוֹמְשֶׁהוּ

שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת

אִם חֹפֶשׁ אוֹ כֶּלֶא.

 

אֵלֶּה יְמֵי

הַיּוֹתֵר –

הִיא מְבַקֶּשֶׁת אֶרֶץ

אַךְ מִתְפּוֹגֶגֶת לְרוּחַ

וְאַחַר כּוֹרַעַת אֶל הַגֹּדֶשׁ

הַנִּבְאָר לְשׁוּרוֹת שֶׁל

חוֹתָם, נִבְרָא

לְשִׁיר.

 

זֶה יוֹם שֶׁל יוֹתֵר.

תָּמִיד הָיוּ.

 

הַבִּיטִי לוֹ יָשָׁר בָּעֵינַיִם.

                      ["מהגרת", גל קוסטוריצה, שער רביעי – נסיעת חֹל]

כשהתהלכתי בין שעריו של הספר – פרספקטיבה, שותפות מותנית, דיוקן אפור, פני הם מחיר אהבתנו, נסיעת חול, עכשיו כשרופה היום לערוב, לא כל שורה חייבת להיות שיר – גיליתי שאחת התֵמות הפנימיות ההדוקות ביותר לשיריה של גל בספר זה דווקא יוצאת מתוככי החקירה והפירור של הגוף המכיל, ויוצרת שרטוט יפהפה של הדרישה, כמעשה הדרשן, לבחון ולדייק את הדמות המתקפלת בתוך מילה. כאשר המילה היא ייצוג.

תוך שגל חופנת ידיה בבשר האישה הנוגע בינה לבין מקומה, מיקומה, בינה לבין "הוא/לו", בעצם דואה היא אל התבוננות מעשה הכתיבה – בריאת השירה שבה המילה כמעט בלתי אפשרית שכן מחד היא ייצוג, דימוי, מטאפורה במהותה, ומאידך היא האמירה היחידה שצריכה לומר את הדיוק של הפשט. ההבדלה הזאת בשיריה של גל מקבלת גוונים של חיתוך, עד כי ההרגשה היא של ברית בין הבתרים.

המחויבות, ההתמסרות לאוֹת הכתובה מגירה את מיצי הרוח לכל עבר ולכל איבר. מן הפזורות, הקצוות, מן הגולה והנכר מקבצת אותן גל, נותנת בהן אריגה, תפירה, איחוי כמעשה ניתוח עד כי יצטמצם הפער ותבוא קדושה בחולין. "וְאַחַר כּוֹרַעַת אֶל הַגֹּדֶשׁ // הַנִּבְאָר לְשׁוּרוֹת שֶׁל // חוֹתָם, נִבְרָא // לְשִׁיר".

החיפוש, אם כך, הוא חופש וכלא בו בזמן – המקום הוא אל-מקום, הזמן הוא אל-זמן, פיזיות היא מטאפיזיות, הגבולות פרוצים ומהודקים כאחד, הגוף הוא רוח כורעת, הפלאיות היא גודש בריאה.
וכשמתגלה מהות כזו, אינך יכול אלא ללכת שבי אחריה.

סַאבְּטֶקְסְט*

לֹא לְדַבֵּר סַאבְּטֶקְסְטִית.

לֹא לְהַגִּיד

מְאֻשָּׁר / אוֹהֵב / מְפַחֵד / רוֹצֶה / מִתְפּוֹצֵץ

מֵעֹמֶס

רְגָשׁוֹת.

לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם

בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים שֶׁל תֵּל אָבִיב

עַל הַטַּיֶּלֶת אַחֲרֵי שְׁעוֹת הַיָּם

לִשְׁעֹט קָדִימָה עַל מַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּמִדְרָכוֹת

בֵּינְתּוֹךְ אֲנָשִׁים

לְהַבִּיט לָהֶם בָּעֵינַיִם –

לִנְסֹעַ.

 

לֹא לְהַגִּיד חֹפֶשׁ.

לָתֵת לַגּוּף לְהוֹבִיל

לָתֵת לַאֲוִיר אוֹקְטוֹבֶּר לְהִתְעַרְבֵּב

בִּשְׁאֵרִיּוֹת סֶפְּטֶמְבֶּר.

לָשֶׁבֶת בַּיָּם בַּלַּיְלָה

לְיַד מְדוּרָה

כְּמוֹ בֶּדְוִי

לָתֵת לְכָל אֶחָד לַחְדֹּר

חָזָק. דֶּרֶךְ

הָעֵינַיִם.

 

לֹא לְדַבֵּר סַאבְּטֶקְסְטִית.

לֹא לְהַגִּיד

 

["מהגרת", גל קוסטוריצה, שער שני - שותפות מותנית]

הליריקה של גל מיוחדת. יש בה מקצב אחר. מקצב של מבט, של ידיים, של רגליים, מקצב של נבירה פנימית וחיצונית. השער הפותח את הספר – "פרספקטיבה" מניח לפני הקורא קלידוסקופ בולעני מרתק ומאוד דרוך, מעין מבוא שאם תעז לבוא בו, יתהפכו קרבי עולמך. ומיד עלתה בי ההרגשה של החרב המתהפכת השומרת על שערי הדעת. כך, עם כל השערים שאתה חוצה – ימים, יבשות, מחוזות, אתה ניצב אל מול מראָה עירום ועריה. וכש"רוֹפֶה היום לַעֲרֹב" אתה נדרש, כמעשה הדרשן, לתבוע מן היקום את מעשה כתיבתו-כתיבתך.
המסע והמשא הייחודי הזה (שהרי בכל פעם ייחודי הוא) כתוב בצלילות מפעימה. נוכחות של שירה מדויקת לצירופיה, מפתיעה, מפליאה ובעיקר הולמת ומטלטלת.

השער האחרון, "לא כל שורה היא שיר" - הוא תיבת התהודה של הספר. כמלאכת אדריכל יוצא דופן, סוגרת גל את ספרה -– "את מהדקת את התיק לזרוע, בולעת דמעה שעולה בגרון. הרוח מצמררת את עורךְ. את ממשיכה איתה הלאה."
כמהגרת, פוסעת גל בניכור רחובות החיים, בהיותה של המילה תוהו ובראשית יודעת גל להחסיר ולפרוש את אלוהים ממקומות שכוחים ומפינות המחברות אדם לעצמו ואדם לאהבתו. ועדיין, רוח ספרה מצמררת את עורך, ואתה ממשיך איתו הלאה, גם בחדרי חדרים.

גַּם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים (שִׁיר בְּלִי שֵׁם)

אֶת תּוֹלְדּוֹתֵינוּ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בִּשְׂפַת

סְתָרִים.

מְגַהֶצֶת צַלָּקוֹת

מַחְנִיקָה, מְפֹרֶרֶת

מִדְרְסֵי רֶגֶל גַּסִּים

לְאָבָק.

(גַּם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים

יֵשׁ מִלִּים שֶׁאָסוּר

לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּף)

 

וּכְשֶׁהַמֶּטָפוֹרוֹת לֵאוֹת

מִלְּמַסֵּךְ

אֲנִי יוֹרָה.

יוֹרָה מְפֹרָשׁוֹת

בִּבְשָׂרִי

בְּנִשְׁמָתְךָ

בְּחֻפַּת אַהֲבָתֵנוּ.

 

אֲנִי מְפַרְפֶּרֶת, אָהוּב,

אֲנִי גּוֹוַעַת.

הַמַּחְשָׁבוֹת הָרְעוּלוֹת

מְטַפְטְפוֹת

עַל מִפְעֲרוֹת הַכְּאֵב

 

וְאֵין גּוֹאֵל

 

["מהגרת", גל קוסטוריצה, שער רביעי – פני הם מחיר אהבתנו]

 

הלנה מגר-טלמור – עריכה ספרותית בנגיעה אחרת

גל קוסטוריצה - משורר באור

גל קוסטוריצה - סופ"ש שירה מספר 17