תרגם מהונגרית: אלי נצר
טיפשים היינו
טִפְּשִׁים הָיִינוּ.
מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד,
שָׁמַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ,
אֶת סוֹד אַהֲבָתֵנוּ לְתָמִיד.
כְּכָל שֶׁהִסְתַּרְנוּ אוֹתָהּ יוֹתֵר
לִבֵּנוּ בָּעַר בָּנוּ עוֹד וָעוֹד
וְנִמְלָא וְנִגְדַּשׁ
בְּאַהֲבָה מְלֵאָה סוֹד.
עַד שֶׁהַכֹּל נוֹדַע,
כֵּיצַד נִגְלָה הָרָז?
אַתָּה גִּלִּיתָ אוֹ אֲנִי?
כִּי הוּא גָּלוּי מֵאָז.
גַּעְגּוּעַ
הָעֵמֶק לוֹהֵט. הֲרִיסוֹת שְׂרוּפוֹת שֶׁמֶשׁ מִכָּל עֵבֶר
טִירוֹת שֶׁל מִגְדָּלִים עַתִּיקִים,
בְּרוֹשִׁים כֵּהִים חַמוּרֵי סֵבֶר
נוּגִים וְחוֹלְמִים.
(הוֹ אַדְמָתִי, אַדְמָתִי לְיַד הַדָּנוּבָּה,
גַּנִּים קְטַנִּים שֶׁל גֶּרַנְיוּם וּפִרְחֵי חַמָּנִית)
אֲנִי עוֹמֶדֶת כָּאן עַל הַר שֶׁל זֵיתִים,
לְמַטָּה נוֹצֶצֶת הָעִיר
פִירֶנְצֶה הַגֵּאָה, פִירֶנְצֶה שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים
הַנּוּגָה וְהָעֲנֻגָּה.
(הוֹ, הַגַּעְגּוּעַ מְיַסֵּר לִרְאוֹת שׁוּב וּלְהַרְגִּישׁ
אֶת עִירִי הַצְּעִירָה לְרַגְלֵי הָהָר הַקָּשִׁישׁ).
וְשָׁם מִתְפַּתֵּל הַנָּהָר הַצָּהֹב
לְלֹא בָּרָק, עֲנִי וָדַל,
שָׁם רָץ הָאַרְנוֹ, הַנָּהָר
נוֹשֵׂא בְּמֵימָיו אֶת הַבֹּץ הֶחָמִים מִן הָהָר
(הוֹ, נָהָר גֵּאֶה אֶת הָעִיר הַצְּעִירָה חוֹבֵק,
רָחוֹק מִמֵּךְ, מֵאָה פְּעָמִים אֲבָרֵךְ).
אֲנִי חוֹצָה אֶת הַאַדְרִיאָטִי הַרוֹחֵש
וְאֶת צוּקֵי הַקַּרְסְטִים הַשּׁוֹמְמִים,
אֲנִי עָפָה, אֲנִי מְרַחֶפֶת
כְּאִלּוּ סוּפַת צִיקְלוֹן חַסְרַת מָנוֹחַ אוֹתִי חוֹטֶפֶת.
עִם הָרֶגַע הַגָּדוֹל נַפְשִׁי מְזַמֶּרֶת.
הוֹ, אַדְמָתִי, אַדְמָתִי, מָתַי אֶמְצָא שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט?
מעולם לא הייתי סבלנית
מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי סַבְלָנִית,
לְקוֹל קוֹרֵא שֶׁל הַחַיִּים לֹא צִפִּיתִי.
הָלַכְתִּי לִקְרָאתוֹ, דָּרַסְתִּי לְמַעֲנוֹ
בַּלַּיְלָה וּבָרֶפֶשׁ, כִּי בּוֹ רָצִיתִי.
מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי שְׁקוּלָה,
בַּחַגִּים יָשַׁבְתִּי סְעוּרָה, מִתְפָּרַעַת,
אֶת כָּל הַמַּר שֶׁנָּפַל בַּחֶלְקִי
הִכְפַּלְתִּי פִּי מֵאָה מֵרָצוֹן וּמִדַּעַת.
מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי חֶסכוֹנִית.
עֲבוּר פְּנִינַת זְכוּכִית שִׁלַּמְתִּי אוֹצָר
עֲבוּר שִׂמְחַת חַיִּים שֶׁל רֶגַע
שִׁלַּמְתִּי בְּכָל חַיַּי.
מכתב לאימי היקרה
רַק הַשָּׁמַיִם יוֹדְעִים לְאָן תּוֹבִיל דַּרְכִּי.
פַּעַם גַּם אֲנִי אֶמְצָא מְנוּחָה.
כָּל נוֹדֵד נִרְגָּע פַּעַם
גַּם לִי זֶה יִהְיֶה פַּעַם גּוֹרָלִי.
עוֹדֶנִּי בָּאָה מֵאֲדָמוֹת רְחוֹקוֹת
מִבֵּין מִגְדָּלִים שֶׁחַיִּים וְרוֹאִים
סוֹדוֹת קְדוֹשִׁים שֶׁל לֵילוֹת אִלְּמִים
וּמְדַבְּרִים בְּקוֹל מַתַּכְתִּי רוֹעֵד.
אֲנִי בָּאָה מִגַּנִּים זָרִים
שָׁם מִתְעוֹפְפוֹת חִפּוּשִׁיּוֹת הָאוֹר
וּפַרְפָּרִים שְׁחֹרִים עִם נֵרוֹת דּוֹלְקִים
בְּלֵילוֹת יוּנִי, בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר.
אֲנִי בָּאָה מֵעֲמָקִים שֶׁל עֲצֵי זַיִת
דַּרְכָּם זוֹחֵל נָהַר הָאַרְנוֹ לְאִטּוֹ
כְּמוֹ נָחָשׁ עֲנָקִי עַם כִּתְמֵי כֶּסֶף
זוֹרֵם לוֹ שָׁטוּף בְּזִיווֹ.
אֲנִי בָּאָה מִטִּירוֹת עִם מִגְדָּלִים
בֵּינֵיהֶם עוֹמֵד בֵּיתִי מוּל הָהָר
מֵהָאַרְמוֹן הַכָּחֹל וְחֻרְשַׁת עֲצֵי הַדַּפְנָה
וְהַבְּרוֹשִׁים שֶׁעוֹמְדִים שָׁם עַל הַמִּשְׁמָר.
הָאַרְמוֹן הַכָּחֹל, הַמַּגְנוֹלְיוֹת הָעַתִּיקוֹת
וַעֲצֵי הַלִּימוֹן הַפּוֹרְחִים וּמְלַבְלְבִים
שָׁם מַבִּיטָה טִירַת הָאַגָּדוֹת וִינְצִ'ילְיָטָה
עִם צְרִיחֵי הַתַּחֲרָה וְהַמִּגְדָּלִים.
גַּם מִגְדַּל סָן מִינִיָטוֹ מַבִּיט לְשָׁם
וּלְמַטָּה עִיר הַשּׁוֹשַׁנִּים הַפּוֹרַחַת.
הַבְּדִידוּת שָׁם מֻפְלָאָה, שׂוֹרֶפֶת
וְהַיֹּפִי מֵמִית כִּמְעַט בְּנַחַת.
אֲנִי יְרֵאָה, זֹאת מוֹלַדְתִּי וְכָךְ הִיא נִשְׁאֶרֶת
אֲנִי בָּאָה תָּמִיד, רָצָה, נֶחְפֶּזֶת
לְנַשֵּׁק שֵׂבַת רֹאשֵׁךְ – נוֹצַת יוֹנִים.
רַק לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, רַק לִשְׁלֹשָׁה יָמִים...
המלח
מֶלַח הִכְנִיסוּ אֶל פִּי
כְּדֵי שֶׁאֶת טַעַם הַחֵטְא אֶשְׁכַּח
כְּדֵי שֶׁאֶת טַעַם הַנְּשִׁיקָה אֶשְׁכַּח
וְלֹא אָשִׁיר עוֹד לְעוֹלָם
עַל תַּאֲוָה אַרְצִית
וְעַל הָאֹשֶׁר הַחוֹלֵף, הַמִּתְפּוֹגֵג.
שֶׁאֶטְעַם מִן הַיֹּפִי הַנִּצְחִי,
אַהֲבַת יְשׁוּ וְחַסְדּוֹ
וּמִן הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית.
וְזֶה יִהְיֶה הַמַּשְׁקֶה הַמָּתוֹק
וְהַמְרַעֲנֵן לְנַפְשִׁי.
מֶלַח הִכְנִיסוּ אֶל פִּי...
הקסם הישן־נושן
אֲנִי מְכַבֶּדֶת אֶת הַקֶּסֶם הַיָּשָׁן־נוֹשָׁן
כְּמוֹ כָּל מַה שֶּׁמֵּת וְקוֹלוֹ נָדַם
אֲנִי מְכַבֶּדֶת אֶת עֲבָרָם.
הַכֹּל עוֹבֵר בְּרַכּוּת אֶת נִשְׁמָתִי,
עוֹבֵר בְּרַכּוּת אֶת נִשְׁמָתִי.
אֲנִי מְכַבֶּדֶת כָּל מַה שֶּׁזְּמַנּוֹ עָבַר,
כָּל מַה שֶּׁאָבַד בַּזְּמַן,
גַּם אֶת הַגַּנִּים הַנְּעוּלִים מִכְּבָר,
אֶת הַקֶּסֶם הָאָצִיל שֶׁל הַפְּסָלִים הַצּוֹנְנִים
אֶת הַקֶּסֶם הָאָצִיל שֶׁל הַפְּסָלִים הַצּוֹנְנִים.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַהֲרִיסוֹת הַגְּדוֹלוֹת,
אֶת הָאָבָק הַנּוּגֶה שֶׁל הָאֲהָבוֹת שֶׁהָיוּ מִכְּבָר,
אֶת קֶסֶם הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל הֶעָבָר.
אֶת הַגְּרוּטָאוֹת נוֹטוֹת הַחֶסֶד עַם הַנִּיחוֹחַ
אֶת הַגְּרוּטָאוֹת נוֹטוֹת הַחֶסֶד עַם הַנִּיחוֹחַ.
אֲנִי אוֹהֶבֶת גַּם אֶת הַמִּלִּים הַיְשָׁנוֹת
שֶׁעֲלֵיהֶן אֵפֶר שֶׁל שָׁנִים מְרַחֵף
וְהַמָּוֶת מְחַיֵּךְ בָּהֶן קַלּוֹת.
נִסְתָּרוֹת לוֹהֲטוֹת בָּהֶן הָאֲהָבוֹת,
הַמָּוֶת וְהָאֲהָבוֹת הָרַבּוֹת.
הו, רומא
הוֹ רוֹמָא, רוֹמָא, בֵּית קְבָרוֹת שֶׁל כֻּלָּם,
שֶׁל כָּל הָאֱלֹהִים שֶׁחָלַף־עָבַר זְמַנָּם.
עִירִי הַקְּדוֹשָׁה! אֵלַיִךְ אָבִיא אֶת כָּל אֱלֹהֵי הֶעָבָר,
שֶׁגּוּפָם בְּתוֹךְ הַהֲרִיסוֹת נִקְבַּר.
תְּנִי מָקוֹם עַל אַדְמָתֵךְ לַיָּגוֹן וְלַשֶּׁבֶר,
רַק פִּסַּת אֲדָמָה אַחַת לְשוֹכְנֵי קֶבֶר,
שָׁם אֶת כָּל מֵתַי אַשְׁכִּיב בְּשׁוּרָה
וּמֵעֲלֵיהֶם אַצִּיב עַמּוּד עִם תַּפְאוּרָה הֲדוּרָה.
וְעַל מִשְׁטַח הַקֶּבֶר אֶכְתֹּב:
כָּאן נָחָה הַשִּׂמְחָה שֶׁפַּעַם שָׁרָה.
כָּאן מֻנַּחַת הַגַּאֲוָה שֶׁיֻּהֲרָתָהּ סָרָה.
כָּאן שׁוֹכֶבֶת הַתַּאֲוָה, שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגָה דָּבָר
וְהַתְּהִלָּה שֶׁלִּוְּתָה אוֹתִי מֵרָחוֹק, בֶּעָבָר.
כֻּלָּם מֵתוּ בְּעוֹדָם צְעִירִים...
מי הייתה רנה ארדש?
סיפור חייה של רנה
דובר הונגרית, כתוביות בעברית
רנה ארדש, משוררת הונגריה ממוצא יהודי (1879-1956). שיריה תורגמו לעברית בידי המשורר אלי נצר. ארדש זוכה בשנים האחרונות לפריחה מחודשת בהונגריה, והיא נתפסת כמשוררת פמיניסטית אוונאגרדית. מבחר משיריה מתריסר ספריה ראה אור בבודפשט ב-2010. בשנת 2020 הוציא לאור קרוב משפחתה יאנו טירולר מבחר מן המבחר בעברית.
רנה ארדש נולדה בשנת 1879 למשפחה יהודית אורתודוקסית בכפר קטן מצפון לנהר הדנובה. ילדותה עברה עליה בפרוור של עיר המחוז ג'ור, ובצד לימודיה בבית הספר למדה גרמנית, צרפתית וספרות אצל כומר נוצרי. בגיל שש עשרה הגיעה לבודפשט ולמדה באקדמיה למשחק. היא התחילה לפרסם שירים בעיתונים, ובעיקר בשבועון "הגניוס ההונגרי". עורך הדין ד"ר קארול אטבש, שהתפרסם בהגנתו על יהודים שהואשמו בעלילת דם של רצח נערה נוצרייה, גילה עניין בשירתה והוציא לאור בשנת 1899 את ספר השירים הראשון שלה, "חלומות נערה".
רנה הפכה למשוררת מוכרת והשתלבה בחיי הספרות של בודפשט. היא מונתה לעורכת משנה של השבועון הספרותי "העתיד" שערך בן זוגה שנדור ברודי, סופר ועיתונאי מוביל של התקופה, והוציאה ספר שירה שני שזכה להצלחה רבה, רומן פיוטי וסדרת נובלות. בשנת 1904 נפרדה רנה מברודי והוא בתגובה ניסה להתאבד. הממסד הספרותי ההונגרי האשים את רנה בניסיון ההתאבדות וכנקמה נחסמו בפניה כל ערוצי הפרסום הספרותיים.
היא ייסדה ירחון עצמאי אישי בשם "ספר הכתבים", וכתבה בו שירים, מאמרים וסיפורים בהמשכים. מדצמבר 1904 הוציאה שנים עשר גיליונות של הירחון עד שכלו כוחותיה. ב-1906, לאחר התמוטטות עצבים, בודדה ועייפה, עזבה את בודפשט ועברה לפריז, ומשם לווינה והלאה לפירנצה עם חברתה היצ'אי ארז'בט, שתמכה בה כלכלית ורגשית.
בפירנצה פגשה את פיליפ ליוש, שלימים הפך לבן זוגה. הם נישאו בשנת 1911, ובשנת 1914, זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, חזרו סופית להונגריה. בשנת 1915 נולדה לזוג בת, קורנליה, ובאותה שנה פרסמה רנה את החלק הראשון מתוך ארבעה של הרומן האוטוביוגרפי "הקדמונים והצאצאים". החלק הראשון, "הצאצא החדש", עסק בילדותה של רנה וזכה להצלחה.
בשנת 1918, זמן קצר לפני הולדת בתה השנייה ורוניקה, הזוג נפרד ורנה נותרה עם שתי הבנות. היא חלתה, אושפזה בבית חולים כמה חודשים ונשארה ללא פרוטה. כדי לצאת ממצבה הקשה החלה לכתוב רומנים העוסקים בבעיות החברתיות של נשים. הספרים הפכו לרבי מכר והביאו לה הצלחה גדולה ורווחה כלכלית. בשנת 1927 רכשה וילה מפוארת ברובע 17 של בודפשט, וילה שהיום נקראת בית ארדש רנה, ובה מתקיימת תערוכה לזכרה.
בשנת 1925 עברה למשך שנה לרומא ושם סיקרה את הכס הקדוש בעבור עיתונים הונגריים. שנה לאחר מכן נישאה למזכיר שלה, לפלר ארתור, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים. הוא ניהל את משק ביתה ואת עסקיה ואפשר לה להתמסר לכתיבתה. בשנת 1927 אושפזה בתה קורנליה בגרמניה בשל ניתוח מוח. רנה עברה לחיות בגרמניה לחודשים מספר ואף כתבה ספר המתאר את התקופה הזו, "יער עצי הלבנה". בשנת 1928 סיימה רנה לכתוב את הספר האוטוביוגרפי הרביעי (שהחלה לכתוב בשנת 1909 ברומא).
ב-1938 נחקק החוק היהודי שאסר על יהודים ועל מומרים לפרסם, ורנה נאלצה לפרסם בשם עט. בזמן מלחמת העולם השנייה בתה ורוניקה, שהייתה רופאה, החביאה אותה בבית החולים שבו עבדה. לקראת סוף המלחמה הסתתרה רנה בכפר בביתה של אחת ממעריצותיה.
ביתה של רנה שימש למגורי קצינים גרמנים ולאחר כניסת הרוסים שימש מגורי חיילים. לאחר סיום המלחמה החרים השלטון הקומוניסטי את ביתה, ורנה עברה להתגורר בדירה קטנה. בן זוגה, ארתור לפלר, נפרד ממנה, לכתיבתה לא היה ביקוש ורנה הפכה לאישיות ספרותית לא רצויה.
בשנת 1950 התאבדה בתה הרופאה קורנליה והיא בת 32 בלבד. רנה הלכה לעולמה בשנת 1956 ונקברה בבודפשט. עם נפילת המשטר הקומוניסטי החלה אט-אט התעניינות מחודשת ביצירתה. פורסם ספר ובו מבחר שירים שלה, פורסם סרט על אודותיה, וראה אור ספר ביוגרפי שכתבה בשנת 1955 בשנת חייה האחרונה.
כיום האינטרנט בהונגריה שופע מידע עליה ועל יצירתה. את רוב 52 ספריה אפשר לקנות ברשתות של ספרים משומשים ועתיקים.
הזנת תוכן: 27.3.2020
