דבר אינו בוער/ רק נפש המשורר

      ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

דברים על הספר ״מן המעט״ מאת אביחי קמחיkimchi-book
הוצאת עמדה עורך: דר׳ עלון צדוק

מאת דורית זילברמן 

הספר ״מן המעט״ של אביחי קמחי עוסק בהתמעטות החיוניות, בפיחות הזוחל של החיים, בירידה מנביחה ליבבה, מתשוקה לחושך, מקול ענות גבורה לדעיכה. זהו עיסוקו מן הבחינה התימטית אם כי מצד ה״איך״ הוא עושה זאת בעושר רב ומתוך בערה, כמו השיר הקצר והמצוין, שאומר לי כל כך הרבה בכל כך מעט מילים, שרובו מצוטט בכותרת מאמר זה. השירים מתכתבים עם משוררים אחרים מתוך קונטקסט תרבותי רחב ומלומד. (״איך מעז אסטרואיד״ מתכתב עם ״איך זה שכוכב אחד מעז״ של נתן זך; ״ושם ידעתי תשוקה שלא היתה כמוה״ מתכתב עם ״ושם ידעתי חמדה״ של דליה רביקוביץ׳; עמיחי מוזכר במפורש ובעקיפין במספר שירים; על הדהוד שירו של דויד אבידן – ״הכתם נשאר על הקיר״ ראו בהמשך, ואף שירו של ג׳ון דאן מהדהד בשיר ״סקס בירושלים״ ״ונעמדה מולי במלוא שוקיה וירכיה/ כמסמנת במחוגה עת אחרת״ , דאן בשירו ״נאום פרידה״ מדמה את הנאהבים כשתי זרועות המחוגה. הדובר הוא הזרוע הננעצת והאהובה חגה במעגלים סביבו).

השער הראשון ״אסטרואיד״ מטפל בהזדקנות (להבדיל מזקנה), באובדן התשוקה, בהתרפקות על הנעורים, בשיער הדליל, בשיבה שזרקה בו. והוא עושה זאת דרך עונות השנה, החורף קפוא, יבש, כחול ממכת קור, ובו מרגישים את הליכי ההזדקנות. לעומתם קיץ, שלא לדבר על האביב, ים, שמש, נותנים למשורר תחושה של צעירות, רעב ותשוקה. המשורר עושה זאת דרך זרימת המים, בים, בנהר, באגם, בגשם, ודרך אהבה; בשער ״ניקוטין״ עוסק קמחי במצב האומה הן לאומית והן חברתית, וכאן בעיני חוזקו של הספר, המצליח ל״דובב שפתי ישנים״ ולנסח באופן מבריק ומעמיק את מה שרבים חשים ולא יודעים לבטא. השער ״שורש״ השלישי והאחרון בספר הוא שילוב של שני הראשונים, מן השורש האישי, המוצא, ההורים, אל הנוף הלאומי ובחזרה. בספר זה מטופל גם מוטיב ״הבן האובד״, שלאה גולדברג היטיבה כל כך להעמיק בו, והוא משוטט בוואריאציות גם בשירת אלתרמן. וגם ל״פצע״ העמוק, הסרטן, שכמעט ושם קץ לחייו, ניתן מקום בספר הזה אם כי מצומצם יותר מספריו הקודמים. כל הדרישות שהעלה עמוס עוז לקיומו של אמן טוב מתקיים בנושאי הספר הזה: גג סבתא ופצע. היינו: בית או מולדת המגולמים בגג; שורש המגולם בדרישה לסבתא, ומבוע של כאב ואובדן המגולם בפצע.
בוערת היא גם הדרך בה מערב קמחי אמנות וחיים באופן ייחודי לו לאורך כל השערים כשהוא לוקח פרט ריאלי, מטעין אותו הטענה מטאפורית בשרביט קסם ומעביר אותו לעולם האמנות. ומילה טובה על העריכה: השירים זורמים מאחד לשני כמו זרימת המים המפכה לאורך שירי הספר. הם משתרשרים זה מזה כפרקי ספר פרוזה המספר סיפור שלם על הגיבור שבמרכזו.

גנבו לו את המדינה

אדייק: לא כל שירי השער ״ניקוטין״ עוסקים בלאומי ובחברתי, ישנם שירים אשר בהחלט יכולים להיקרא כשירים אישיים, שירי ״אני״, אולם אני רואה בהם גם שירים לאומיים וחברתיים מתוקף הקונטקסט ומיקומם בעריכה. אבחר בשלושה שירים לאומיים המדברים אל ליבי וגורמים לי תחושה כאילו אני עצמי כתבתי אותם, וכשמשורר מעורר בך תחושה כזו, מדובר בשירים מעולים.
השיר ״שפה״ (עמ׳ 35) מדבר על אדם שנולד עם העברית כשפתו הילידית אך עם התפתחות השיר הופך להיות עולה חדש בארצו. האני-הדובר הולך ומאבד את האותנטיות והטבעיות של שפת האם שלו, ונשמע כמו מי שרכש את השפה בגיל מאוחר, והעברית שלו ארכאית כאילו נרכשה באולפן. איזה דימוי נפלא להמחיש את הביטוי ״אבדו לו המילים״. (בשיר אחר אנחנו מבינים שהיתה לו דוגמה בבית, היה זה אביו שרכש את העברית שלו באולפן). פתאום הוא זר בתוך העברית שלו. ומהבתים המדברים על אובדן השפה עובר הדובר אל אובדן הערכים המוצפנים בתוך השפה: ״ואיני יודע איך עלי לעמוד ביום הזיכרון ומה מצופה ממני להרגיש ביום העצמאות״, תהיות לגבי טקסים וסמלים שהיו ברורים לפטריוט שהוא היה. בחקר השפה מתוארת המילה כ״מסמן״ המצביע על ה״מסומן״. כך המילה ״דגל״ מתארת את החפץ דגל. אבל היא כוללת בתוכה גם את ערכי התרבות שנלווים לאותה שפה. יתכן שבן שבט נידח באפריקה יראה בדגל פיסת בד צבעונית תלויה על מקל. את הסמליות מעניקה התרבות למילה. הפער בין המסמנים למסומנים גדל בשיר זה והיה לתהום, ולכן המשורר חש כעולה חדש שלא תמיד יודע להשתמש נכון בשפה והוא כבר אינו בטוח מה היא מייצגת. בבית האחרון המשורר תוהה או אפילו זועק: ״ואיך יתכן שהילד שהייתי/ ידע את השפה על בוריה/ וכעת עלי לרשום על הלוח/ כל מילה נשכחת 100 פעם/ מולדת/ דגל/ תקוה.״ המילים עוד לא לגמרי איבדו ממשמעותם אבל בטקס בהר הרצל ביום הזיכרון ובזיקוקים הפותחים את יום העצמאות הוא כבר מרגיש שאלה מילים נשכחות, וכמו עונשים שנהגו מורים לתת לילד שלא הכין היטב את שיעוריו, הוא גוזר על עצמו לכתוב 100 פעם כל מילה נשכחת. ואלו מלים ״נשכחות״ נבחרו? מולדת. דגל. תקוה. לא המילים הולכות ונשכחות אלא משקעי העומק שהן מכילות. דרך השירים ״רבין״ (״שאלתי אם הוא כואב/ הוא חייך בביישנות ואמר/ אני מת.״) או ״מסיק אחרון״ (״לעצי הזית אין זהות לאומית״) ועוד אחרים, אני יכולה ללמוד אלו ערכים אבדו מן המילים ״מולדת״, ״דגל״, ובייחוד ״תקווה״.
השיר הבא, נשמע כמו המשך של השיר ״שפה״. הוא האחרון מתוך מקבץ של 4 שירים שאין להם שם (עמ׳ 64): ״באותו הערב היה לי ברור/ שאם שוב אצא את הבית/ ואלך מזרחה/ אחזור עם אותו השיר/ במילים שונות מהמילון שלי.״ יתכן שזהו שיר אישי, הוא אינו מדבר במפורש כמו השיר ״שפה״. זהו שיר פרום יותר. פתוח יותר לפירושים שונים. גם לא ברור מהי ההליכה מזרחה. אין כל רמז בתוך השיר מלבד אולי הקונוטציה לשירו של ר׳ יהודה הלוי: ״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. כלומר, ׳אם הייתי הולך אחרי הלב שלי, מזרחה, היו משתנות לי כל המילים במילון׳. בין אם מדובר בהחלפת השפה והמיקום הגיאוגרפי, ובין אם מדובר במשל, כך או כך ערעור המילים במילון הנו מוטיב חוזר בספר ״מן המעט״.
כותרת השיר ״מרגל״ (69) – נושאת קונוטציות שליליות כשהאני הדובר מרגל בתוך ארצו שלו. כביכול חותר תחתיה. אבל הפוך: מתברר שהוא תר את הארץ שאלוהי האבות נתן לבניו, ועובר מהר חברון להר יהודה בואך השומרון כשהוא מרגל אותה במטרה לגלות: ״אולי היא ארץ זבת חלב ודבש/ולא ארץ אוכלת בנותיה ובניה״. הוא מרגל אחריה כדי למצוא את האור. גם בשיר ״מרגל״ מתגלה האכזבה הגדולה מן הארץ המובטחת. זו שהבטיחו כי היא ארץ זבת חלב ודבש ובעצם היא ארץ אוכלת בנותיה ובניה. איך היא עושה זאת? ראו בשיר ״בשורה״; ״נצרת״; ״מסיק ראשון״; ״מסקנות הוועדה״ ועוד.
השיר ״חרדה״ (43) גם הוא יכול להיקרא כשיר ״אני״ אישי, כאמור, אך באיזשהו אופן הוא מקביל לשיר ״שפה״. ההיגיון בשיר הוא היגיון של חלום. מצטטת לרגע חלקים מתוכו כדי לבחון אותם בזכוכית מגדלת: ״אני במבחן שמטרתו אינה ברורה... חומר העזר שהיה על השולחן נעלם... ולפתע גם התיק שלי... נדמה לי שגנבו אותו... הזמן המוקצב למבחן אוזל/ והקבוצה עודה מחייכת״. ״האני״ עומד שיר זה בניגוד ל״הקבוצה״ שלה מוקדש בית אמצעי שלם, אשר בציטוטים לעיל דילגתי רק כדי להדגיש את אובדן הערכים. שכן התיק שנגנב הוא מטונימיה לסט הערכים הפנימי שאדם נושא עמו, אך כשם שהשפה ששלט בה על בוריה התחלפה בשפה שמטשטשת את משמעות המילים, כך המבחן והתיק מדגימים כיצד נגנב כל מה שהאמין בו. והתוצאה של השיר ״חרדה״ היא השיר הבא - ״ספק״, המתאר את אובדן המשמעות בחייו. השינוי שקרה לאני הדובר לאט לאט משיר לשיר, מתואר כחיצוני בשיר ״מסומן״, (48), המעלה על הדעת את שירו של דויד אבידן ״הכתם נשאר על הקיר״.
״בבוקר ראיתי איך צבע עורי/הופך כהה וככל שרחצתי את/ פני ומרקתי ושפשפתי את גופי/ כך הוא כהה והפך לשחור.// ויצאתי כפוף לרחוב והשפלתי/ את ראשי וכל מי שנתקל בי/ תקע בי מבט״. השיר יכול להיקרא ולהתפרש כשיר שלוחם את מלחמתם של השחורים, נוכח המאורעות שקרו השנה לשחורים באמריקה, או לאתיופים בישראל, כשיר חברתי, או כשיר אישי כאשר הדובר מרגיש מסומן ויוצא דופן ורדוף מסיבותיו שלו, או כשיר לאומי המתאר תחושה של אדם שהוקא מתוך החברה שנולד וחי בה באופן טבעי, עד שהשפה שלו הקיאה אותו, עד שהוא נכשל במבחנים להבין אותה, עד שהפך מסומן.

השרביט המטאפורי של המשורר

בשיר ״שורש״ (עמ׳ 59) מתאר המשורר את שורשי השירה שלו. לא מדובר באדם שבא מבית אינטלקטואלי עם ארון ספרים עשיר, או בבן לאב סופר או משורר. ״תהיתי האם ידע מהי שירה?״ שורה זו נשתלת בין העובדות הביוגרפיות על חיי סבו. אבל סבו חי חיים קצרים וסוערים, ידע אהבה גדולה, וכשלא התירו לו לשאתה לאישה הסתגר בחדר עם אהובתו ואיים להתאבד. ומכאן להשערתו של המשורר: ״אולי הסערה הפכה לשירה וממנה ינקתי משדי אמי״. יתכן שאופיו הסוער של סבו-הרומיאו מצוי בדי אן איי שלו עצמו וכך הפך הוא למשורר. הערבוב בין החיים והשירה מתאפשר כאשר מעשיו הסב בחייו מתקבלים כמטאפורה. יפה המחשבה שמהלכים דרמטיים ולא שגרתיים בחייו של אדם הופכים בעצמם שיר.
כך קורה גם בשיר ״חבל״ (61). האסון (שאפשר להניח מכלל שירי המשורר כי מדובר במחלת הסרטן שכמעט הביאה למותו) גם הוא מהלך קיצוני בחיים ההופך שירה. וכבר התיאור שלו מוליך אל מישור הטקסט שיש לו גם סאבטקסט: ״כשהייתי בין ללכת על/ האדמה/ לבין להיות מתחתיה/ קשרתי עצמי לחבל/ עשוי מלים״. אפשר להבין כשהייתי בין לחיות לבין להיקבר, אבל אפשר לראות בחיים גם טקסט ובמוות סאבטקסט, ומאז שקם משם הפך מאדם למשורר בזכות חבל המילים. חבל המלים שהוא קשר עצמו אליו מעלה על הדעת גם את ״סיפורי הברון מינכהאוזן״ בקטע שבו הברון מתאר איך הציל עצמו מטביעה באגם, עת משך עצמו בשערותיו למעלה עד שיצא וניצל. כביכול אבסורדי ולא הגיוני לקשור עצמך לחבל המילים. הדמוי החתן העוזב את הוריו ודבק בכלתו בא במטרה להמחיש עד כמה עזב את כל עולמו הקודם ועבר לעולם השירה. ואמנם בבית השלישי חבל המילים נקרא חבל השירה הנמתח בין גופו לנפשו. האיש שקם הפך להיות איש מחובר גוף ונפש בזכות עולם השירה, ומתחתיו הריק. כמו בבית הראשון רק במעבר מן החיים לאמנות.
השיר השלישי שבחרתי להדגים בו את ההשוואה המטאפורית בין החיים לאמנות הוא השיר ״דרוך״ כאשר כל הבית הראשון מתאר מהלך שמתרחש בחיים עצמם, כאן – רגע הירי, אולי במהלך קרב, אולי רגע מחיי הצבא, רגע ההימנעות מירי, ליתר דיוק. אם בחיים קורה שאתה מביט ביעד מזהה את המטרה טוען את המחסנית דורך את הנשק כדור נכנס לבית הבליעה אתה יכול ללחוץ על ההדק וברגע האחרון לצעוק ״מעצור״, הרי בשירה אין מצב כזה. אתה יכול לרצות לכתוב על הרגע ההוא שיר, יש לך מילים, אבל בניגוד לכדור הן נתקעות בבית הבליעה. בית הבליעה קודם היה ביטוי מטאפורי השחוק כבר בשפה, כאן הוא ריאלי, בית הבליעה ממש, בגרון, בבחינת ״ליבא לפומא לא גליא״ הלב לא מגלה לפה, וכאן בדידותו הגדולה של המשורר, כי גם אם היה צועק מעצור, כמו בעת קרב, לא יהיה מי שיחפה עליו. לא כתבת אין שיר וזהו. אין מי שיירה במקומך. מה שמרגש בשיר הזה הוא עצם ההשוואה בין רגע יריית הכדור מהנשק לרגע יריית השיר. מתברר שלירות שיר הרבה יותר קשה.

לסיום, לא מתאים לי להתעלם משירי האהבה, ועוד לדבר על שירי האהבה היפהפיים של אביחי קמחי רק מהזווית של תהליכי ההזדקנות. אלא שהקדשתי מאמר זה לתופעות החדשות והמרתקות שמצאתי בספר. את מה שאני ניסחתי ברומן שלם (״בלחש״) ניסח קמחי במלים ספורות ועמוקות. אני הגליתי בן אובד לאמריקה להתחיל בגיל מאוחר לדבר אנגלית, כיוון שלאימו גנבו את המדינה, ותיארתי תהליכים ארוכים וסבוכים של עלייה ארצה וירידה ממנה, בגלל מילים נשכחות. ונדהמתי למצוא איך משורר יכול להגיד את זה ביריעה כל כך קצרה באופן כל כך מקורי, אך אתם אל תדלגו על שירי האהבה. להיפך קראו אותם בכוונה רבה.

 

הזנת תוכן: 25.2.2021

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"