מאת עמוס לויתן
17.1.2014
על ספר שיריו של חיים שטנגר "אבו כביר"
המשורר ועורך הדין חיים שטנגר נקלע יום אחד, בנסיבות שאיני יודע את פרטיהן וגם אין זה חשוב, למעצר שהוליד את ספר שיריו "אבו כביר" (הוצאת עמדה, 2013). זהו ספר שירה חשוב וקודם כל בשל עובדה זו.
מערכת התביעה, השפיטה והכליאה בישראל, כמו הגולג בסיביר, נמצאת כאילו מעבר להרי חושך, ואף שאלפים, אם לא עשרות אלפים, מתענים ומתייסרים בה מדי שנה, שוועתם כמעט ולא נשמעת. יתר על כן, כאשר מגיע מקרה כזה או אחר לכותרות העיתונים ולידיעת הציבור, תופסים אלה בדרך כלל את עמדת התובעים, השופטים והמרשיעים. להוציא מן הכלל אחד: פרופ' בועז סנג'רו מהמרכז האקדמי למשפט, המתריע כבר מזמן על כך, כי "מערכת המשפט הפלילי היא גולם שקם על יוצרו" ('הארץ' 17.10.2011).
אמנם לאחרונה התעורר גם כתב 'הארץ' לענייני משטרה יניב איצקוביץ לטפל בנושא וממנו למדנו, למשל, שב-2012 לבדה נפתחו כ-25 אלף תיקים פליליים נגד קטינים על עבירות של מה בכך (השמעת רעש וכדומה), שהרישום הפלילי הזה ילווה אותם כל חייהם.
לא מקרה הוא, אם כן, שהשיר הפותח את 'אבו כביר', הוא 'זכות הציבור' (הנזכר למעלה): "והם מתכבדים \ בקלונך\ ושופכים את \ דמך \ בשם זכות הציבור \ לדעת \ ...\ ואתה אנוס לשתוק \ פתע אתה \ שָתוּק \ פשוט נעלם \ נאלם..." אדם המושם לראשונה במעצר, ועוד עורך דין, כל עולמו מתהפך עליו בשעה והוא נעשה כדברי השיר "שָתוּק, נֶעֱלָם, נֶאֱלָם".
כבוגר ישיבה תיכונית של בני עקיבא, ובעל תואר שני
בספרות עברית, 
מגייס שטנגר עכשיו לעזרתו את המקורות העבריים העומדים לרשותו. בשיר הנקרא 'על דעת המקום', שהוא פאראפראזה על תפילת 'כל נדרי' של ערב יום הכיפורים, נכתב: "על דעת המקום \ כאן, בזה המקום \ על דעת הקהל \ בישיבה של מטה \ מטה דמטה \ נחלוק תא \ נחליף שיחה \ עם העבריינים." (9).
תפילת כל נדרי, כידוע, פותחת במילים דומות: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". הרלבנטיות של הטקסט העתיק המבטל את כל האיסורים, החרמות, הנידויים ואת ההדרה של העבריינים וכולל אותם בקהל ישראל (אז יותר מאשר בימינו) – היא מאלפת. שטנגר מעצים אותה עוד יותר כשהוא מוסיף ל"ישיבה של מטה" את "מטה דמטה", ואת התא שחלק עמם באבו כביר.
את השיר "מחבוש" הוא מקדים במאמר חז"ל "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה' עמ' ב'): "ודווקא - \ דווקא בשל \ לא אפצה פה \ לא אטען \ שכן לומדתי דעת \ לומדתי מזמן \ עורך דין המייצג עצמו \ הרי יש לו לקוח שוטה \ ורוצה אני רוצה, \ רוצה גם רוצה \ ראות שמש מהר ככל האפשר..." (10). אגדות רבות קשורות במאמר התלמודי הנ"ל, אבל נסתפק בפשט האומר שכשם שרופא אינו מרפא עצמו, כך עורך דין אינו טוען בשם עצמו, שמשמעותו למעשה, שגם הכלי שהוא עצם מקצועו ועצם כוחו ניטל ממנו והוא הופך חסר אונים התלוי בסיוע של חברו. (מהשיר 'שגרה, שנתיים אחרי' ניתן להבין כי היה זה עו"ד אביגדור פלדמן שתמך בו בעת מעצרו). אז במקום שהכל נלקח ממנו "בעת שלילת חופש" הוא יכול לשאוב נחמה רק מן השירה: "לומר שירה \ לשפוך שיח \ מאחורי בריח..." ('מקום שירה', 12).
יקצר המקום מלציין את השירים כולם, אף שכל אחד הוא טראומטי למחברו. סדרת שירים מתארת את שגרת הכלא: 'תא' ("יש דלת ברזל\ יש סורג ובריח"); 'שעת חצר' ("שעת חצר \ קבועה \ אין קבועה \ שעת השמש"); 'רק הזמן' ("על צירו סובב לו \ מתארך עד אין \ סוף"); 'חופש' ("יקר מפז \ שוב אינו שלך \ עוד") ורבים נוספים.
עבורנו אלה מילים על נייר בלבד, אבל אם ננסה לחשוב עליהם כמקרים שעשויים לקרות לכל אחד, בוודאי נזדעזע. אחת הסוגיות העלולות להכשיל כל אדם היא העובדה שבעוד שהמציאות היא רבת גוונים (מעין "רשומון") הרי לשון החוקר והחקירה מנוסחת תמיד בשחור לבן בלבד (או "כן" ו"לא"). על כך כותב שטנגר ב'שיר לחוקר משטרתי מתחיל': "זכור \ יש יותר משתי אפשרויות \ והלבן לא תמיד \ לבן \ השחור לא תמיד \ שחור...\ יש גם אפור \ ועוד גוונים" וכן הלאה (34). לעתים חוט השערה מבדיל בין חרות לכליאה.
לעומת זאת לשון החוק היא לעתים מפותלת ונפתלת באופן שאפשר תמיד ליפול בה. (כפי שלמדנו גם מ"המשפט" של קפקא). על כך הוא כותב בשיר אחר 'הגדרת מאסר' שבו הוא מצטט מפסק דין של שופט בעניינו. ("לא בעצם הסמכות לאסור \ מצויה התשובה אם הסמכות \ היא 'שיפוטית' אם לאו – אם \ כי סמכות לאסור כשלעצמה \ מצביעה לכאורה על סמכות \ שיפוטית..." וכן הלאה).
בסופו של אותו שיר הוא כותב:
... וַאֲנִי – שֶהָיִיתִי
כּלוּא בְּמִתְקָן אַבּוּ כּבִּיר, שְלוּל
חוֹפש, בָּזוּי וְנִקְלֶה – שוֹאֵל עַצְמִי,
מָתַי יֵדַע שוֹפֵט תְּחוּשַת מַאֲסָר
אֲמִיתִית, מָתַי יֵדַע שוֹפֵט תְּחוּשָה זוֹ
לְמַעַן יֵיטִיב דַּעַת לִפְנֵי
וְלִפְנִים. (38).
שלא כלשון החוק, אלה דברים ברורים וכואבים שראוי שיהיו תמיד לנגד עיניהם של שופטים.
פורסם לראשונה בעיתון 77
לדף הראשי של "עמוס לויתן - על שירה וספרות"
