ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

על דרכים לחיסול המציאות הישראלית

בגיליון השלישי של "הבה להבא"ilan berkovitch

יום ‏31 דצמבר 2013

מאת אילן ברקוביץ

הגיליון השלישי של כתב העת "הבה להבא", שראה אור לאחרונה בעריכת המשורר האופוזיציוני עודד כרמלי וחבר מרעיו כגון רעואל שועלי וג'רמי פוגל, הוא לא רק הגיליון הטוב ביותר של כתב העת עד כה אלא גם אחד המשמעותיים ביותר שראו אור בשנים האחרונות במחוזותינו בשדה החיוור משהו של כתבי העת לשירה. כל כך למה?

משום כתב המניפסט החשוב המופיע בפתיחתו ומשפיע על תכניו בשירים; בסיפורים ובגילויי הדעת המופיעים בו.
כתב המניפסט נקרא "למה דווקא שירה? כדי לחסל את המציאות". הוא נשען על שלושה עוגנים ספרותיים: המשורר הישראלי חזי לסקלי (1994-1952) שכתב בשיריו כי "אין דבר בעולם / לבד /מאמנות... אין גשם, אין שרב או פחד / מוות. רק אמנות"; המשורר האמריקאי ויליאם קרלוס ויליאם (1963-1883), ממנהיגי התנועה המודרניסטית האימאג'יסטית ומחבר השיר "המריצה האדומה", שהופיע בשנת 2009 באתר "החוטם" בתרגומו של עודד פלד ודיבר כך:
"כל כך הרבה תלוי / במריצה אדומה // בוהקת במי גשם / לצד התרנגולות הלבנות"; והסופר האוסטרי רוברט מוסיל (1942-1880), מחבר הרומן "האיש ללא תכונות" המתאר את דעיכתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית דרך עיניו של אולריך, מתמטיקאי לשעבר שכשל בניהול קשרים עם העולם (הרומן חובר בשנות השלושים). העוגן הרביעי הוא לא ספרותי גם אם גם הוא כבר שייך לנחלת העבר: קיץ 2011 או במילים אחרות "המחאה החברתית", שמשוררים רבים התגאו על כך שחזו אותה מבעוד מועד ואף אחד מהם לעומת זאת לא נשאר לספר על כך שהוא חזה את כישלונה.

 

HaVA cover


הגיליון החדש של "הבה להבא" הוא משמעותי בדיוק בנקודה הזאת משום שבניגוד לכוחות השוק הפועלים בשדה השירה המקומי כגון "גרילה תרבות" ושלוחותיה; "ערס-פואטיקה" ואחרים אשר ההד התקשורתי שלהם ברור ומובהק דווקא אצל כוחות השוק – הוא אינו נצמד אל המציאות הקיימת כי אם להיפך, מבקש להציע פתרון חתרני; אחר; של התעלמות ממנה; חיסולה; אסקפיזם אמנותי שאמור להתגבר על כוחה המסרס של "המציאות הישראלית" ולהציג מציאות חלופית.


הפתרון הזה מבוסס על הטענה על פיה "השירה היא הסתומה באמנויות", שלא חייבים בהכרח להסכים איתה אך היא בכל זאת מעוררת למחשבה. וכך מתחיל כתב המניפסט, בהקשר הזה: "לילה אחד בקיץ 2011 ריססנו כתובות נאצה על בנקים בשדרות רוטשילד. כך, למשל, על שמשת סניף בנק דיסקונט ריססנו '68 שקלים דמי עמלת חריגה? נתלה אתכם בכיכר העיר!'. אבל למשורר, כפי שהיטיב להדגים המשורר רעואל שועלי, כלים משלו למחאה: שועלי ריסס על שמשת בנק לאומי את המילה 'בנק'. כן, הוא קרא לבנק – 'בנק'! כי אין איום מפורש יותר על עצם קיומו של משהו מאשר קריאה סתומה בשמו". בהמשך הדברים מוסבר כי "השיר אינו מוכשר לתאר או לגולל שום דבר,בקושי את עצמו. השיר מרוכז בעצמו ומאוהב בעצמו וחושב רק על עצמו.
ובדיוק בגלל שהשיר כל כך מלא בעצמו – אין מוכשר ממנו לבטל עולם ומלואו". זו עמדה ארס-פואטית מרתקת. היא לא חדשה, לפחות לא לגבי מנהיג החבורה הספרותית ש"הבה להבא"מכנסת אותה, המשורר עודד כרמלי, אך נדמה כי משהו בדברים הולך ומתחדד ככל שמעמיקים לקרוא בשירים המופיעים בגיליון שלפנינו. בסופו של דבר מוצג כאן פתרון משמעותי ביותר להתמודדות היומיומית עם המציאות הישראלית על ידי ביטולה כבעלת משמעות קיימת,כשהדרך לעשות זאת היא לא פחות ולא יותר מאשר באמצעות כתיבת שירה.

מרשימים ביותר בהקשר הזה הם מקבצי השירים של כרמלי;המשורר הרמת-גנו-חללי יואב עזרא ומשוררת חדשה בשם תמר רפאל, ששני שירים שלה מופיעים כבר בפתח הגיליון ומעידים על קול חדש ומקורי. ככלל יש לומר כי החוברת כולה ערוכה למשעי; יש בה גם אנתולוגיה של שירה קנדית עכשווית והיא מלאה בכל טוב, גם מבחינת יצירות האמנות שנבחרו לעטר אותה ואפילו מבחינת הניואנסים שלה כמו למשל ציון מיקומן של חלליות וויאג'ר אחת ושתיים או העמותה התומכת בהוצאת כתב העת לאור,שנקראת UToPiA.

השיר הראשון של תמר רפאל נקרא "נסיגה": "חברים, אני מדגימה שיוט בעירום מלא הקיץ", כך נפתח החלק הראשון שלו, ופתיחת החלק השני מרשימה עוד יותר:"אין סיטואציה. / עכשיו במגפון: אין סיטואציה! בוא ראה בוא ראה בוא ראה / איך כשל הבורא / לברוא סיטואציה, צאו ראו צאו ראו צאו ראו / כמה היא איננה. / אבל באמת שאני / עירום מלא והאורגניזם החי שלי / נקי מים". משום מה אוזניי שומעות כאן גם התרסה כנגד נוסחי שירים של קבוצות שירה כמו "גרילה תרבות" (המגפון)או "הליקון" ("בוא ראה בוא ראה" וכו'). החלק השלישי של השיר המצוין הזה מדגים לא רק את ההקשר התל אביבי המובהק של כתב העת אלא גם את הבשורה שיש לתפיסותיו האמנותיות להביא עדינו: "אז אנחנו עיר חוף והכל / אבל אין לנוים. / אתם לא ימאים / ושום ספינות לכם. ... // תן לי לצ'וטט לך / דיבר קטן. /הנסיגה הזאת אחרת: / מילים באות להימחק. על הבטן זרע נכלם. / באמת שבכל הסיפור הזה אין ים. / אבל (איך להגיד את זה / בלי ללכלך לכם את הבטן?) / עלי להפליג כלומר הפלגתי. / אני לא כאן" (עמ' 7-6 בחוברת).

אצל עודד כרמלי הדברים מוכרים קצת יותר אבל כאמור למעלה הולכים ונעשים צלולים יותר ויותר: "בחורף הקשה / זה עשרים שנה" הוא כותב בפתיחת אחד משיריו בגיליון וכמו מנבא בכך את הסופה הגדולה שפקדה אותנו לפני כשבועיים אך מיד שולל את יכולת הניבוי שלו בדברים הבאים: "ויש אחד כזה [חורף קשה] / בערך כל שנה / אתה רואה / בני אדם עמודים / בני אדם על עמודים / בני אדם בניידוּת / ניידים בחרוּף / עובדים אתה רואה / אין שביתה / אין שבת / אין שלום / ועץ נופל / אבל בני אדם לא / יורדים מהעץ לא / יורדים מהארץ לא / יורדים מכדור הארץ / גם לא בחורף הקשה / זה עשרים שנה / ויש אחד כזה / כל שנה" וכה הלאה וכה הלאה (עמ' 27). באמצעות דחיקת השפה אל קצה משמעויותיה מציג כרמלי בלקט השירים שלו כאן כמו גם בשירים אחרים שלו מהזמן האחרון כגון שירי המין החרגוליים את קיומו האבסורדי של האדם המודרני. זה אולי לא חדשני בהקשרים של תולדות הספרות ובית מדרשו האקזיסטנציאליסטי של הפרופ' גבריאל מוקד ניכר גם כאן אך בשדה השירה העכשווי יש בזה לפתע פתאום דבר-מה מרענן.

ואם ברענון עסקינן, הנה נחתום רשימה קצרה זו בשיר קצר,מכתמי, של המשורר יואב עזרא, שמקבץ השירים שלו כאן הוא לא פחות מגאוני וכולל גם את השירים "גאון" ו"מנסה לשמור על התחת שלך". "זה מהשאתם" היא כותרת השיר השלישי והאחרון שלו בגיליון החדש וזה דברוֹ: "שני ג'וקים במדבר סהרה מתחילים לריב / אחד עם השני על מקום" (עמ' 54). במקום כלשהו קראתי כי זה התיאור של עזרא לסכסוך הישראלי-ערבי ובאמת אפשר לחשוב גם על כך בהקשר של משמעויותיו של השיר הזה (את חיבתו של עזרא לתיקנים קפקאיים אפשר לקרוא גם בספר שיריו השני, "הנגן של עולם המתים"). אבל אפשר גם לחשוב על הדברים מנקודת מבט קלאסית, שלא לומר רומנטית, על פיה אחד מתפקידיו המהותיים של המשורר בחברה הוא לסמן את כשליה. עזרא עושה את המלאכה החשובה הזאת מצוין ומותיר כל אחד מאיתנו עם המחשבה אם אכן זה מה שאנחנו.

 

 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل