ספרים לבחירה הוצאת אפיק - ספרות ישראלית

      ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

ראש בענניםafik1

גד יעקבי (1935-2007) מוכר לרובנו בעיקר כשר בממשלה מטעם מפלגת העבודה (וממייסדי רפ"י), כחבר כמה כנסות וכשגריר ישראל באו"ם. הוא פחות מוכר כאיש ספר שחיבר ספרים ומאמרים רבים בענייני מדינה, משטר, כלכלה וחברה, לא רבים יודעים שמלבד כתיבה עיונית, שלח גד יעקבי את ידו גם בכתיבה ספרותית. פירסם שלושה קובצי שירה, רומן, אוטוביוגראפיה ואפילו סיפורים לילדים.

מהסיפורים היפים ודקי ההבחנה שלפנינו מצטיירת דמותו של יעקבי כאיש שהיה חצוי בין האידיאולוגיה שבשמה פעל בזירה הפוליטית הישראלית לבין משיכתו אל הספרות והאמנות. רבים מסיפוריו עוסקים בפער האירוני שבין המטרה המוצהרת לבין האינטרסים התת קרקעיים המניעים את הדמויות השונות. נקודת המבט שלו נדירה מכיוון שהוא מכיר את המערכת מבפנים. יעקבי מספר לנו על פוליטיקאים שהסתאבו (וגם על כאלה שניצלו מכך בנס), על שר הפיתוח שהכריך המונח לפניו על השולחן מעניין אותו הרבה יותר מדבריו של יושב ראש הבנק ועל פגישה גרוטסקית בין שרים מושחתים במשרד ראש הממשלה.
לכל אלה מתווספות דמויות ציוריות מנעוריו בכפר ויתקין, והמפגשים הבלתי-אפשריים שלהן עם המציאות הארץ-ישראלית שכמו נכפתה עליהם. יעקבי, בזכות התבוננותו הרגישה, מצליח לחשוף בהומור את הזיוף שבבסיס מערכות היחסים ואת מאמצן הנואש של הדמויות לעמוד בסטנדרטים הלא אנושיים שמתווה האידיאולגיה החברתית-לאומית של יישוב הארץ.

את העצבות המאופקת האופיינית לסיפורי הספר הגדיר א.ב. יהושע כ"שיכבת עצבות מוסתרת באישיותו [של יעקבי] מעבר לתדמיתו הפוליטית והציבורית השקולה". יהושע הצביע על "עצבות כבושה" זו כעל הגורם שמנע מיעקבי, למרות כישוריו ומעמדו, את הפריצה אל השורה הראשונה של ההנהגה הפוליטית, באשר היא יצרה "רתיעה אינסטינקטיבית" כלפיו כ"מנהיג מוביל, שאמור לשדר תמיד אופטימיות ראשונית".
ספר הסיפורים שלפנינו מדגים היטב אמת פשוטה: מחברו צריך היה להיות סופר.

דן מירון

 

 

שיעור מולדתafik2

ספר זה הוא פִּרְיָהּ של תופעה מיוחדת במינה בחיי הרוח של ישראל בזמן הזה. ראשיתו בתנועת המחאה החברתית של קיץ 2011. קבוצת חברים – טייסים לשעבר, מדענים, לוחמים, אנשי עסקים ואנשי רוח – הייתה (ועודנה) נוהגת להתכנס, אחת לחודש, לדיון בענייני השעה הנחשבים. היא שאלה את עצמה מה מקומה נוכח המחאה הרוגשת של קבוצת צעירים, שנטתה את אוהליה בשדרות רוטשילד וסחפה עד מהרה מאות אלפים ברחבי הארץ בתביעה נחרצת לשינוי דרכה וצלם פניה של החברה הישראלית.
חילופי הדברים בין משתתפי הפגישות גלשו לעיסוק רציני ואמיץ במכלול הנושאים הקורעים את החברה הישראלית, מאז מלחמת ששת הימים. השיח העוסק בשאלות היסוד בתחום המדיני, המוסרי והרוחני, נמשך גם באינטרנט ורבים הצטרפו אליו.
יוזם המפגשים האלה ואיש הקשר בין המתדיינים היה אל"מ (מיל') זאב רז, בן קבוצת גבע, שהיה טייס קרב בחיל האוויר ועמד בראש הכוח שהשמיד את הכור הגרעיני "תמוז" בפאתי בגדד. הוא היה הציר ונקודת המשען במפעל הזה.
הקבוצה, המתרחבת והולכת, עסקה ועוסקת בלי הרף, עד היום, בנושאים שאינם מרפים מאִתנו ובשאלות היסוד של קיומנו: שאלת הזהות הלאומית, זכותנו על ארץ ישראל, שלטוננו המתמשך בעם אחר, המאבק בין חוק השבות לזכות השיבה, יחסינו עִם העָם היהודי כולו, צלם פניה של החברה הישראלית, הפער הבלתי נסבל בין עשירים לעניים ועוד ועוד.
לא כל מה שכתוב בספר הרבגוני הזה מקובל עלי, אך כל מה שמצוי בו מעסיק אותי, ללא הרף.
אינני מכיר תופעה דומה לרב-שיח נסער ועמוק כזה, התופס בציציות ראשינו ועוסק בהתמדה, ברציפות ובפתיחות בשאלות החשובות ביותר בחיינו; במחלוקות העיקריות שבינינו.

חיים גורי

 

 

 

מפה לאוזןafik3

שלום עליכם היה לא רק גאון הכתיבה ההומוריסטית, אלא במידה לא פחותה גם גאון הכתיבה המדוברת. במיטב יצירותיו הוא לא רק "תיאר" את העולם האנושי שעליו כתב, אלא גם כאילו פרץ היישר מתוכו, ממעמקיו הנסתרים ביות- כמו בְאֵר אַרְטֶזִית- בצורת שטף אדיר של דיבור אנושי ססגוני, עתיר מקצבים. דיבור זה לא היה רק "ראי החיים", אלא גם המשכם הישיר, ומשום כך הוא גם לא התרחש בחלל ריק. כשם שהוא נבע מעומק החיים כך הוא יצר סיטואציה של חיים, סיטואציה של "מפה לאוזן", מדבר מול מאזין, דמות של אדם השופך את לבו מול דמות מטת-אוזן, אשר גם כששתקה שתיקה מוחלטת השפיעה על הדיבור וכיוונה אותו.
הגיבור המדבר בסיפורי שלום עליכם, ובמיוחד בסדרה הגדולה של ה"מונולוגים" שלו (שגולת הכותרת שבה הם שמונה המונולוגים של טביה החולב) לא רק "מביע" את עצמו, אלא גם מנסה לשכנע, לתרץ, להצטדק, לגרות, ולפעמים אף להוליך שולל, או, לחילופין, לאתגר את המאזין בדרך ההתגרות והפרובוקציה.

דן מירון, בכיר חוקרי הספרויות היהודיות בעת החדשה וסמכות ראשונה במעלה בחקר שלום עליכם, מנתח בספרו את המהות האמנותית, הפסיכולוגית והמטאפיזית של הדיבר השלום-עליכמי. הוא עושה זאת בצורת דיבור משל עצמו, מעין דיאלוג- חיוני, שוטף, לעתים חתרני וכמעט "בלשי"- עם כמה מן הסיפורים המונולוגיים העיקריים של הסופר. אלה גם מובאים בספר בשלמותם בתרגום חדש ורהוט, המוסר את שטף הדיבור של גיבורי שלום עליכם ככל שניתן לתרגום לעשות זאת. כך מנהל הספר שיחה בין הפרשן למחבר, ובין שניהם לקורא.

 

 

 

חלפיםafik4

יפתח אלוני

בקובץ שיריו הראשון של המספר יפתח אלוני ("חלפים") עושים היגדים קצרים וחשופים מה שעושים בסיפוריו המצבים, הדמויות והעלילה – הם בוקעים ישירות מרגעים קיומיים מתוחים ומשדרים מצוקה ומבוכה. השדר מועבר באמצעות הצירוף של האמירה הישירה והבוטה עם המטאפורה המפתיעה, המשמשת כמין צופן המאפשר קיצור דרך ותוך כך גם הסתרה חלקית של אמיתות קשות מדי.

"הזיכרונות הם אֵבֶל. על מה שהייתי יכול", יודע המחבר. עם זאת "החסד העליון" המאפשר "לשכוח את עצמך" הוא אשליה, המביאה את האדם לשרת את אי-הצדק פעם אחר פעם, או שהיא מקלעת את האדם ל"אסון האמונה בכוחי". האדם חייב להיזהר "מרוחות מתעוררות מקרן הזוית של הזמן", אבל בה בעת אסור לו לכסות על "שברי האבל שלוחשים שנאה" – כמו על גחלים לוחשות, שכיסויין מגדיל את סכנתן. עליו להסתגל לכך שהדיבור שישמיע יהיה "גמגום של קול קינה".

אכן, כוחם הגדול של השירים גלום ב"גימגום" שבהם. היגדי השיר של אלוני הם תמיד קטועים, כאילו נחתכה מהם ראשיתם או אחריתם. אבל הקיטוע מוסיף להם עוצמה, שריריות, ישירות ומקוריות. רבים מהם מכים בקורא בכוחה המפתיע של המטאפורה הבלתי-מתאימה כביכול: "אני מלביש את המלה העירומה עדיין בזיעת אדמה". הקורא עובר עם הדובר השירי של הספר על פני עולם בעל סימני היכר ישראליים, אלא שסימני היכר אלה הוטמעו לחלוטין במבוך אישי, שהמשורר חושפו בכנות אכזרית וללא כל נסיון לשוות לו חן וצבעוניות. גם המוסיקה של הטורים אינה מנסה לשבות את האוזן. זוהי מוסיקה מתפרצת ונקטעת, מתאפקת ולפתע נפתחת ריגשית: "פרצה דמעה, נסעה ברחוב לבן כמלח, שקראתי על שמה".

כמו הרומאן "חלפים" מעמיד קובץ השירים את יפתח אלוני במקום בו הספרות הישראלית העכשווית מתרחשת.

דן מירון