הסרט האירני "הסוכן"

      ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

מאת רויטל איתןTheSalesman1

אני חושבת על הסרט האירני "הסוכן"- המרמז למחזה "מותו של סוכן" של ארתור מילר העומד במרכזו. בחוכמה וברגישות מטפלת יצירת מופת זו, ביחסים בין תיאטרון וחיים, בין עלילה בדויה לבין אירועי מציאות, בין דמויות פיקטיביות לבין חיי השחקנים המגלמים אותן, ובקשרים וההשפעה של אלה על אלה. במסגרת עלילה מבריקה, מותחת ומפתיעה, מאותגר הצופה לשייט בין המשבר הטראומתי שחווה זוג השחקנים הצעירים בחייהם הפרטיים, לבין המחזה של ארתור מילר וזוגיותם של לינדה ווילי לומן אותם הם מגלמים.
ודוגמית קטנה משני רגעים נפלאים של אנלוגיה מפעימה:

* במחזה "מותו של סוכן" נוכחת דמות מאהבת צעירה של וילי לומן המופיעה בהבלחות רגעיות בצחוק מתגלגל ובגרבי הרשת אותן הוא מעניק לה כמתנה. השחקנית הצעירה המגלמת אותה בהצגה, היא אם חד הורית קשת יום, המביאה עימה את בנה הקטן לחזרות ולהצגות, שם הוא מחכה לה מאחורי הקלעים וזוכה לטיפולה של רנה- המגלמת את לינדה האישה הנבגדת... רנה מביאה את הילד להתארח בביתה, שם הוא מצייר על קירות הבית ציורים עליזים ואופטימיים, הממשיכים את ציוריו של בנה של הדיירת הקודמת- אישה "זולה המארחת גברים בדירתה", הנעדרת-נוכחת ומניעה גם היא את גלגלי העלילה.

* התמונה האחרונה בהצגה "מותו של סוכן" מבוצעת על ידי להקת השחקנים: השחקנית הצעירה רנה- המגלמת את לינדה לומן אשתו הנאמנה והאוהבת של הסוכן הנוסע- עומדת על יד ארונו של בעלה המת וילי- אותו מגלם בעלה בחיים השחקן עמד. וילי שוכב בארון מהודר לבוש בחליפה ועניבה ופניו שלוות ויפות. "סלח לי יקירי. אני לא יכולה לבכות... שילמתי את התשלום האחרון על הבית. היום. היום יקירי. ואין מי שיגור בבית... (קול בכי מטפס בגרונה). והתמונה האחרונה בסרט רודפת בעקבותיה: בחדר מדרגות עלוב, מוטל גבר מזדקן וחולה, חסר כל ייחוד, ברגעי חייו האחרונים. סביבו חתנו ובתו, המנסים לבצע בו פעולות החייאה. לצידו אשתו הנאמנה והאוהבת מזה 35 שנים, הכורעת לצידו בבכי תמרורים ומקוננת שוב ושוב "אל תלך. אתה החיים שלי"... מהקומה העליונה בחדר המדרגות, בעיניים קרועות מאימה ומחמלה, עוקבים בני הזוג עמד ורנה, באיש הגוסס אשר קשור לשבר הטראומתי שטלטל את חייהם באופן
שאינו ניתן לאיחוי.

אסגאר פרהאדי הבמאי האירני המבריק, שוזר בסרטו דילמות מורכבות, בדרך מפותלת ורבת שכבות, ומציב את עמדותיו באופן מובהק, על מסד מוסרי מטלטל: יש מקום בעולמנו להומאניות ורוך. יש אפשרות להתעלות מעל פני הנקמה. חמלה ראויה שבעתיים, דווקא בהינתנה על ידי הקרבן.

ללכת כדי לחשוב. ללכת כדי לכאוב. ללכת כדי ללמוד לסלוח.

 

הזנת תוכן: 25.3.2017

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"