מאת עמוס לויתן

על שירתו של המשורר דוד אדלר

השיר הנכון, המדויק, בולט מטבע הדברים פחות מן השיר החריג והמוקצן. לפיכך אנו שמים אליו לב פחות בקריאה ראשונה. משורר מדויק כזה הוא דוד אדלר בספרו הראשון ובספרו השני "פעם אולי אכתוב על זה" (עורך: דוד וינפלד, אבן חושן 2017). שיר מדויק כזה, הוא, למשל, שירו הבא:

השקט המעיק

הַשֶקֶט הַמֵעִיק הַזֶה, הַמְבַקֵש פֻרְקָן.
אֲפִילוּ הַמַקְפִיא פּוֹלֵט קוֹלוֹת אֱנוֹשִיִים שֶל
מֵאוּס. קֶרַח נִשְבָּר. קֶרַח מִתְהַוֶה.
בַּמַחְשַכִּים. (34)

דרושה מידה של שקט כדי להאזין לו, ואילו ברעש הכללי שמסביב, לא נשמע אותו. אבל כאשר נקשיב לו, נחוש שלא מדובר רק בקולות הקרח במקפיא הביתי, אלא גם בהד של רחש גלובלי מאיים עקב שינויי האקלים והפשרת הקרחונים בקטבים.

אדלר מודע לדייקנות הזאת של שירתו ואף נותן לה ביטוי. בשיר "פתאום היה טוב" הוא כותב: "וענני כבשה מילאו את השמים \ ... \ ואור רך חדר דרכם \ במינון שאין מדויק ממנו \ עבודה מופתית של תאורן ותפאורן " (42). "מינון מדויק" ו"עבודה מופתית של תאורן ותפאורן", הם מיסודות מלאכתו השירית.

העניין בשיר המדויק שהוא זקוק לסיום חד, אחרת הוא עלול להיוותר באי-נראותו. סיום כזה יש לשיר הקצר הבא

בעציץ שתול סכין

בָּעֲצִיץ
שָתוּל
סַכִּין
תִּחוּחַ

הוּא
לֹא יִבֹּל. (52)

אלא שלא לכל השירים בספר סיומים חדים כאלה. הספר בכללו עשיר במוטיבים ובארמזים, ואני רק עלעלתי. שיר יפה, לטעמי, המבליט את איכויותיו של המשורר, הוא השיר "הלוויה בקיבוץ" המוקדש "לאסתר דודתי ז"ל" בקיבוץ סעד. זהו גם שיר הלוויה לקיבוץ המקורי של פעם. "הקיבוץ בא \ בבגדי עבודה \ החום ביקש צל \ השמש אינה חסה על איש \ אין העדפות אין חסדים". הקיבוץ בא להלוויה, וכל אחד תופס את מקומו באופן טבעי "מי שקרוב יותר \ מי שקרוב פחות \ לא הייתה ועדת היגוי \ לא ועדת קבלה". מי שהתבונן, מתוך התהלוכה על הדמויות סביבו, ראה "איך הכל הלבין \ איך הדשא הצהיב". תמורות שחולל הזמן בנוף האנושי והטבעי. והבית הלפני האחרון, לפני ההורדה אל הבור, כמו מסכם בצמצומו החד את המצב:

הַצַעַר תָּמִיד הָיָה מֻפְרָט
הַשִמְחָה הַקִבּוּצִית לְתִפְאָרָה
נֶעֶלְמָה (20)

מתוך מאמר שפורסם בעיתון 77

הזנת תוכן: 9.5.2018

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"