גיל גופר הוא צלם טבע ותרבויות. צילומיו התפרסמו בנשיונל ג'יאוגרפיק ונבחרו בתחרויות של סי-אן-אן, גרדיאן ודיילי מייל. בימים אלו מוצגים צילומיו בתערוכת יחיד, "Africa Mama", המסכמת מסע נדיר בן חמש שנים ביבשת אפריקה.

טיילת בהרבה מקומות בעולם, בחמש השנים האחרונות התמקדת באפריקה וגם התערוכה שלך מציגה צילומים משם. מה ריתק אותך דווקא ליבשת הזאת?

מבחינת תחושת הבטן הכול ברור לי – אפריקה היא הבית שלי. משהו באנשים שם שובה אותי. לאפריקאי הממוצע אין הרבה מבחינה חומרית, רבים מהיבשת עובדים מסביב לשעון כדי לשרוד, ולמרות זאת החיוך נפרש על הפנים, מעין שמחה פנימית וזרימה עם הדבר הזה שנקרא "חיים". זה משנה אותך. משהו ביבשת הזאת מלמד אותך שיעורים שלא היית יכול ללמוד בשום מקום אחר. אתה חוזר משם ומביט בעולם בפרופורציה שונה לגמרי. התרבויות באפריקה מאוד חמות ומזמינות, מנטאליות הכפר הרבה יותר קהילתית, וזה כיף. כיף לחיות במקום שאנשים מדברים יותר אחד עם השני, מחייכים אחד לשני ואומרים שלום בלי סיבה מיוחדת.

באפריקה הטבע הכי פראי ומהפנט על פני כדור הארץ. כולנו מכירים מסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק את בעלי החיים והדרמות בסוואנות שבאפריקה, ופשוט מדהים להיות שם, לצלם ולהיות חלק מזה.

יש משהו מעט בעייתי בצילומים האלה, לא? תמיד יוצא כאילו האדם הלבן מהתרבות המפותחת בא לצלם את התרבות המתפתחת. מניסיונך, איך ניגשים לזה נכון?

אכן יש משהו בדברייך. כשחזרתי מהמסע הראשון ביבשת העליתי אלבום מסכם לאינטרנט. כולם הגיבו בפליאה עד כמה התמונות מדהימות. קראתי לאלבום "This is "Africa. מישהו שחי באוגנדה תקופה כתב לי: "גיל, שנינו יודעים שזו לא אפריקה". הוא התכוון שרוב הצילומים שלי, שהיו פורטרטים של אנשים שבטיים, לא מסמלים בדיוק את אפריקה של היום, שאכן חלקים ממנה הופכים למודרניים בהדרגה. אז הבנתי שהמקומות והאובייקטים שמעניינים אותי כצלם הם משהו שכנראה מעניין יותר אדם עם עיניים מערביות. אני רוצה לומר במפורש– אני הרי אדם מערבי ואני מצלם את מה שמושך אותי. אם היית נותנת את המצלמה לבחור שנולד בניירובי והיית מבקשת שיתעד את היבשת, לא בטוח שהתוצאות היו דומות.

אני לא חושב שיש בכך משהו בעייתי. אני חושב שיש משהו יפהפה בכך. כשאני ניגש לצלם חבר'ה מתרבות כל כך שונה אני בא ממקום שווה, כי כולנו בני אדם. אני משתדל להציע לבני השבט משהו שיעזור להם, כמו קמח, סוכר או שמן (הם גם אוהבים מאוד טבק). כל זה עוד לפני שאני שולף את המצלמה. המחווה הזו שוברת את הקרח ומראה שכוונתי טובה וידידותית. לאחר מכן, בדרך כלל חוויית הצילום הופכת למעשירה ושני הצדדים נהנים ממנה.

יש בי משהו שמעריץ את השבטים המרוחקים באפריקה, אלו שאנחנו, ואפילו רבים מהמקומיים, קוראים להם אנשים שלא נחשפו לציוויליזציה או אנשים פרימיטיבים. אני מעריך את האופן שבו הם שומרים את המסורת, ואני לא חושב שזה כי אין להם ברירה. מניסיוני, רבים מהם פשוט רוצים לשמור על התרבות המסורתית ולא מעניין את כולם מה שקורה בעולם החיצון, ואני מזדהה עם זה. כשאני רואה מה מתרחש בעולם היום אני חש דחף חזק לחזור אל חיים שקשורים לטבע ותלויים בו, כי אין לי ספק שזה הרבה יותר שורשי ומחובר אל המהות הפנימית של כולנו – הרבה יותר מאייפד מיני.

מהו הצילום המאתגר ביותר שצילמת?

היו כמה; לא מזמן צילמתי את הדיונות בנמיביה. היה לי ברור שאני רוצה לתפוס את המפגש של הדיונות עם האוקיינוס האטלנטי מהאוויר. אמא שלי מצטרפת אליי לפעמים למסעות, וכשהיא באה התקציב שלי יותר ממשתלש. אז שכרנו מטוס צסנה קטן לשעה וחצי וביקשתי מהטייס שיטיס אותי בלי הדלת כדי שאוכל לצלם ישירות החוצה ולא מבעד לחלון. זה היה די מאתגר. הרוח הייתה חזקה מאוד והרגשתי לא טוב ממערבולות האוויר, אבל הייתי חייב לצלם תמונות חדות, וזה עבד. צילמתי שם כמה צילומים חזקים של להקות פלמינגו ושל מפגש הדיונות והמים.

כמובן איך אפשר בלי הפריים הכי מוכר שלי, התמונה של השימפנזה טוטי שעושה אצבע משולשת. הסיפור הוא שבמהלך טרק ביערות הגשם באוגנדה בחיפוש אחר השימפנזים נתקלתי בטוטי שהייתה לו בעיה באצבע. לרגע קצר הוא נשכב והביט ישירות למצלמה, כאילו עושה את התנועה המגונה לצופה. החלפתי בשניות לעדשה הנכונה ורצו לי סרטים בראש "רק שלא יזוז כי זה פריים חיי". הוא לא זז.

פריים מאתגר נוסף היה של אישה משבט ההימבה מניקה את בנה בתוך בית בוץ במדבר נידח בנמיביה. זה היה מאתגר כי זו סיטואציה מאוד אינטימית. אך כמו שאמרתי, כשעושים מחווה ועוזרים למקומיים עם כמה דברים שמביאים מראש, החוויה חיובית ואותנטית, וזה גם משהו שבא לידי ביטוי בתמונות.

היו לך בוודאי לא פעם מפגשים מעניינים, מפחידים או מוזרים עם האנשים שבאת לצלם. ספר על אחד שנחקק בזיכרונך במיוחד.

במסע הראשון שלי לאפריקה נסעתי לאי לאמו. זהו אי מוסלמי קרוב לסומליה. האנשים שם נחמדים באופן כללי, אבל אני זוכר שניסיתי להצניע את הזהות שלי כישראלי כי המקום די קרוב לארגוני הטרור אל-שאבאב שבסומליה. צהריים אחד נכנסתי למסגד יחד עם מוסא, בחור נחמד שהכרתי ברחוב. צילמתי במהלך התפילה והיה בסדר גמור, אבל שם הרגשתי שטוב שאשמור על פרופיל נמוך.

כשצילמתי את אנשי הסאן, הבושמנים במדבר קלהארי, אספתי 30-20 אנשים בחלק האחורי של הג'יפ שנהגתי עליו. הם רצו שאקפיץ אותם להביא טבק מהעיירה שהייתה מרוחקת 80 ק"מ בדרכי עפר לכל כיוון. השארתי את אמא שלי בשבט ויצאתי. היה לי ברור שאאסוף כמה שאפשר לטרמפ במקום הנידח הזה שעובר בו רכב רק פעם בכמה ימים. יצאה הרפתקה מכל הסיפור כי פילי ענק חסמו לנו את הדרך והם היו צריכים לשרוף חלק מהיער כדי להבריח אותם. הם מומחים לטבע ברמות הגבוהות ביותר כך שנשארתי רגוע.

מה צריך לדעת מי שרוצה להיות צלם כמוך שמטייל בעולם ומצלם תרבויות?

אני חושב שהדבר העיקרי הוא להיות סקרן ומכבד. לחגוג את השוני ולא להפך. להגיע סובלני ומנומס ולהבין שאתה צריך להודות למי שאתה מצלם ולא להתייחס לזה כמובן מאליו. פעמים רבות נוצרים קונפליקטים בדיוק בנושאים האלה בכל מיני יעדים שהפכו תיירותיים באפריקה. מגיעים לאזורים השבטיים אנשים שסגרו דיל של שישה ימים לשבטים באתיופיה, אין להם הרבה מושג על תרבויות שונות והם מגיעים אגרסיביים. מעניינת אותם רק התמונה ולא הבנאדם, והם חושבים שהמקומיים חייבים להם משהו. חשוב לא להתנהג ככה.

טיפ חשוב הוא שבכל ביקור של צילום תרבויות, ובעיקר באזורים שבטיים שהמקומיים בהם יודעים שהם אטרקציה, יש לקחת את הזמן, להתחבר עם האנשים ולבוא ממקום שווה וטוב – כל זה עוד לפני ששולפים את המצלמה. קודם כול להיות אנושיים כי כולנו, בסופו של דבר, אותו הדבר.

--------------------------------------------------------------------

התערוכה "Africa Mama" מוצגת בימים אלה ב-SOCCA ART GALLERY. גלריה חדשה במתחם הגלריות שבקריית המלאכה (מוזיאון שפילמן לשעבר) בתל אביב, מול שביל המרץ 6. בגלריה שני חללי תצוגה, חלל לפעילות תרבותית ומתחם לאירועים.
התערוכה "Mama Africa" תוצג עד 9 באפריל 2016 (פרט לימי חמישי ושישי).

בערב הנעילה 9 באפריל תתקיים הרצאה בשעה 20:00 מאת הצלם על מסעותיו בחמשת השנים האחרונות ומכירת צילומים.

לדף הפייסבוק של גיל גופר

הזנת תוכן: 1.4.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"