מאת: רינה עוזיאל בלומנטל
הוצאת כרמל
הלכתי לאורך המעקה החלוד ששרט מעט את כף ידי. הרוח דחפה בחוזקה. היא השיגה את צעדיי, עצרה לצדי ונטלה את כף ידי בידה. המים היו ירוקים. שמש של שעת שקיעה שוטטה בין קרעי עננים שחורים. הצבעים ריצדו עד שמצאו את מנוחתם בשערה, בשפתיה ובעיניה.
"כבר לא נתראה עכשיו?" שאלתי מבלי להמיש את מבטי מן המים.
"אולי כן."
שתי נשים צעירות מקיימות ביניהן דיאלוג אינטנסיבי – הן מגוללות את סיפור חברותן ובמובלע את סיפורי חייהן והתבגרותן.
שתי דמויות-שתי מספרות, נטולות שם (את והיא), ברומן שאין בו כלל "מספר כל-יודע", הבנוי מדיאלוגים פנימיים וחיצוניים. חיי שתיהן שזורים אלה באלה והחיבור ביניהן בונה את סיפורן, באוסף של נקודות מבט המסופרות על-ידי שתיהן - לכל אירוע שתי נקודות מבט. זהויותיהן נפרדות ומתמזגות. סיפורן הוא תיאור של התרחשות נפשית עשירה שנעה בין שני מוקדי מתח: השתיים זקוקות זו לזו ונרתעות זו מזו כדי להיות שלמות, ולרגעים נדמה שקיומן נעשה ממשי רק בשעה שהן מתבוננות זו בזו.
מדובר בסיפור ישראלי: שתי נערות, ואחר-כך שתי נשים, דור שני למהגרים, בנות יחידות להוריהן שהיגרו לפלסטינה, מתוך בחירה או מתוך כורח או כפליטי שואה. הן נפגשו בגימנסיה יוקרתית בתל-אביב של סוף שנות החמישים תחילת שנות השישים. אחת בעלת כשרון מוסיקלי, נשלחה לתיכון הממוקם הרחק ממקום מגוריה כדי שתוכל למצות את יכולותיה. לחברתה, בתו של רופא ושל אם בעלת נפש מעורערת, יש נטיות ריאליות. נרקם ביניהן קשר שביר שנפרם ונרקם כל הזמן, בכאב, בזעם, באהבה ובחמלה. הן מספרות לסירוגין את סיפור חברותן בן עשרות השנים. בדבריהן מסתתרת חתירה עיקשת אחר זהות, ניסיון מאומץ לחצוב את קולו של ה"אני" מתוך הקול הקולקטיבי.
כמו ברומן הקודם של רינה עוזיאל בלומנטל, "המצאה, זיכרון", גם כאן הנושא המרכזי הינו מצבו של המהגר היהודי בארץ-ישראל, בין שתי מלחמות העולם.
"שתי הגיבורות שעומדות במרכזו (של הרומן) אינן נזכרות בשמן, ובכך נדמה שהעלילה אינה עוסקת ביחסיהן של שתי חברות ספציפיות, אלא על שתי חברות בכלל. בכך טמונה עוצמתו הסוחפת של הספר."
עלית קרפ, הארץ ספרים
"דיאלקטיקת הסוביקטיביות המודעת לעצמה, שאינה אפשרית אלא באמצעות אישור העצמיות עצמה "מבחוץ", זוכה ברומן של רינה עוזיאל בלומנטל לצורה ספרותית מפעימה... ויכולה להיחשב להישג ייחודי, מעורר השתאות..."
פרופ' משה צוקרמן
סבא פגסוס קראתי לו יצא בהוצאת "כרמל" שהיא הוצאת בוטיק איכותית.
הספר וההוצאה מתאימים וראויים זה לזו מאד.. הרומן באמת מרגש ועדין מאד. כתוב בשפה מרוכזת מאד ויפה להפליא."
מירי פז, בילוי נעים, גל"צ
רינה עוזיאל-בלומנטל, ילידת תל אביב (1944),
בוגרת ה"סטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב" במחזור הראשון, אוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון ולספרות עברית ולימודי חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים.
בין השנים 1968 – 1969 עבדה שנה אחת בתיאטרון הקאמרי ועד 1992 – בקבוצות תיאטרון נסיוניות ועם ילדים חריגים בנושאי חינוך באמצעות תיאטרון.
בתחילת שנות השבעים השתתפה כשחקנית בקבוצת "אסקוריאל" באוניברסיטת תל אביב, בנהולו האמנותי ובמויו של (היום) פרופסור יעקב רז.
בתחילת שנות השמונים עבדה עם תיאטרון רחוב: "מהברטה", עם הבמאי אברהם דנא.
ב- 1992 השתתפה בהצגת יחיד – העבודה האחרונה על הבמה - "לדבר עם טנגו", מונודרמה מאת קרלו טרון בבימויה של רחל שור.
סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו ב"פרוזה", "עתון 77" ו"מאזניים".
ספרה הראשון - "האצבעות של אלוהים" – קובץ סיפורים קצרים - יצא לאור בשנת 1997 בהוצאת מעריב ובעריכת איתן בן נתן.
ספרה השני, "המצאה, זיכרון" – רומן – זכה בפרס "נוצת הזהב" של אקו"ם לכתב יד בעילום שם. הספר ראה אור ב-2002 בהוצאת "זמורה-ביתן" בשיתוף עם הוצאת "סצנה", ובעריכת תרזה בירון-פריד. היה מועמד לפרס ספיר ויצא לאור ביוון, ב-2008.
ביוני 2002 – לקראת סוף שנת הלימודים האקדמאית, שימש הפרק הראשון של הרומן כחומר לימודי לתלמידי מ.א. בקורס של פרופסור עליזה ג'ינאו, אשר עמדה אז בראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.
פרופסור משה צוקרמן, שהיה אז ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, אמר שיכולותיה של רינה עוזיאל בלומנטל לשלב אפוס, אשר מייצג תהליכים הסטוריוגרפים ותאולוגים שמשפיעים על דורות, עם פרטי אירועים בשעה שהם מתקיימים, מזכירים את אלה של תומס מאן.
בחודש מרץ 2003 הוזמנה הסופרת לכנס בינלאומי בנושא: יהדות הבלקן בספרות המודרנית, אשר התקיים בסורבון בפאריס בשיתוף עם אוניברסיטת סטנפורד. לכנס הוזמנו אחד עשר סופרים מן העולם כולו, וכן אנשי אקדמיה. רינה עוזיאל בלומנטל היתה הסופרת היחידה מישראל. לצורך הכנס תורגמו חלקים מן הרומן "המצאה, זיכרון" לצרפתית ונקראו שם על ידי שחקני תיאטרון צרפתיים.
רינה עוזיאל בלומנטל מתגוררת בתל אביב. נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה.
בימים אלה שוקדת על רומן שלישי.
מתוך הפרק הראשון
התעלמתי מהפתק שהונח על המושב. פחדתי להסתובב ולא רציתי לפגוש את מי שניסה לערב אותי במעשה שעל פי כללי בית הספר 'שלי' היה אסור, אבל לא עמדתי בפיתוי. שלחתי יד לאחור ולקחתי את הפתק. "מאיפה באת?" קראתי. קימטתי אותו ועקבתי אחר הכעס המחויך של המחנך האהוב שלי. הוא חזר אליי כמו בּוּמֵרָנג רך. עוד פתק, קטן ומקומט, הונח על המושב. כתבת בו את שמך ושאלת מה שמי. הקול העמוק של המורֶה שלי התגלגל לי באוזניים ומאחוריי שמעתי אנקות צחוק חנוק. הסתובבתי בבת אחת וראיתי אותך. כתפיים צרות, אישונים קטנטנים מתרוצצים בתוך עיניים ענקיות, פנים צרים, שׂער בהיר קצרצר, פה גדול וחניכיים חשופות. הבועה שלי נשמטה. רציתי להגיד לך... אבל הבועה התנתקה ממני ועשתה את דרכה בכבדות החוצה. אני נשארתי חשופה ואילמת.
עיניה לא חדלו לנדוד אל החלון וממנו. היא הרימה את הפתק שהנחתי על כיסאה בהסתר והניחה אחר במקומו. "המחנך שלי בכיתה ח' בבית הספר היסודי צוחק וכועס באותו הקול," היה כתוב שם, ואני ידעתי מיד שהמילים הסתומות קשורות אל המבט ששלחה אל החלון.
"לְמה את מתכוונת?" כתבתי עוד פתק. היא לא ענתה. שכבה דקה ואחידה של עננים כיסתה את השמים. אור השמש הסתנן בעדה והאיר את הכיתה כולה באור עכור. התלמידים היו מעולפים מחום, פיה של המחנכת המשיך לזוז אבל המילים נספגו בחלל המהביל. "צוחק וכועס באותו הקול," התפתל בי המשפט הלא מובן. כשהסתובבה שוב ראיתי ששפתיה אדומות כמו במודעות פרסומת.
בהפסקה חיפשתי אותה. שורת העצים הסתירה אותה.