להאמין בטוב, ביפה ובמוסרי

גל קוסטוריצה

צדוק עלון החל לפרסם את יצירותיו בשנת 2007. תבואתו עשירה – אחד-עשר כותרים (מהם אחד במהדורה דו-לשונית עברית-רומנית) – פרוזה, שירה והגות. מי שמצוי בכתיבתו של עלון מזהה בנקל את קולו הייחודי. מי שמכיר את עלון מזהה בנקל את החפיפה בין קולו הספרותי לבין התנהלותו בעולם: הן דמות המספר שלו והן האיש, שבחייו הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה, יונקים רבות מהפילוסופיה, לרבות היהודית, ונאמנים לקול פנימי שאינו כפוף לא לזמן ולא למקום, רק למרחב כלל-אנושי נצחי.

אני מלווה את יצירתו של צדוק עלון כבר 20 שנה. לאורך השנים הייתה לי הזכות לערוך את הפרוזה שלו – עמוד-שניים ליום (2011), האילם ומפוחית הפה (2015), כך גם עלה במחשבה לפניו (2018), וספרו זה, האחרון, כעפר הארץ (2020), שאליו, עליי להודות, אני קשורה באופן מיוחד. מתוך ההיכרות העמוקה אני עוקבת מקרוב ובהתרגשות אחר השינויים שחלים ביצירתו, שינויים מהותיים שיכול לזהותם מי שאינו מניח לקולו המאופיין של עלון להטעות אותו; מי שחוקר את יצירתו של עלון בכל פעם מחדש, ולא קורא מתוך הרגל או קבלה עיוורת.
הכתיבה של צדוק עלון מיטיבה לטפל בשונה, בפתטי, במעורר החמלה, במשונה ובחריג. הבנתו (והאופן שבו הוא מציג) את הרע ואת הטוב, את המכוער ואת היפה, את המוסבר ואת הלא-מוסבר רגישה ומעמיקה כל כך, שהיא מאופיינת בניואנסים דקים של הפשטה. עלילה פתלתלה או קליימקס מפורש מעולם לא היו סימן היכר בסיפוריו; זאת ועוד, בסיפוריו החדשים נפערים יותר מתמיד חללי התרחשות, ואני סבורה שזה אחד מייחודיו של כעפר הארץ.

בעוד בספרי הפרוזה הקודמים – עמוד-שניים ליום והאילם ומפוחית הפה – עלון הציג בכל מחיר נימוקים וסיפק הסברים ונסיבות מקילות לרע כדי לשכנע את הקורא בטובו של הקיום, הרי שעתה, כשהוא חותם י"ג שנות פרסום, את הפרוזה האחרת שלו הוא כותב מעט אחרת: הוא בוטח כל כך בטוב הקיום, שכמספר בחר לא לסנגר על אירועים שמעלים ספקות ומערערים את האמונה בקיום הטוב; הוא אינו מנהל בגלוי את הדיאלוג על אודות ה"מדוע", ה"כיצד ייתכן" וההיגיון הסמוי מן העין; והחשוב מכול – הוא אינו חש עוד שעליו לכתוב בכל מחיר את הקתרזיס.

השינויים הללו לא רק מבחינים את כעפר הארץ מקודמיו, אלא אף הופכים את עלון יותר מאי פעם לאמן ולאומן מרגש של סיפור קצר קלאסי – כזה שקווי המתאר שלו חובקים תובנות אוניברסליות עמוקות מאוד ועם זאת כאלה שמקיפות את הקורא ולא צונחות עליו כמשקולת. שכן בדיוק שם, בחללים שנפערים – ברווח – מתרחש נס: היכולת להאמין בטוב, ביפה ובמוסרי לא מתוך נימוקים וראיות שנכתבים מפורשות אלא מתוך היותנו נוטלים חלק בקיום של אמנות.

הרווח הזה לא היה יכול להיווצר אלמלא התרחשה בכתיבתו של עלון התפתחות מרכזית: בכעפר הארץ הן קולו של המספר והן הנושאים שבהם בחר לטפל שוחררו מכבליו של יוצרם. השחרור הזה אמיץ בעבור מי שבכתיבתו ביקש בכל מאודו לשכנע את עצמו ואת קוראיו שאין ספקות לגבי הטוב המוחלט. בה בעת ייתכן שהשחרור הזה אמיץ רק לכאורה, שכן עלון אינו כובש את הפחד אלא אט אט משתחרר מכבליו. וכך, ממספר שהגה סופי סיפורים באופן שידגיש בעבור הקורא את הטוב, את היפה ואת המוסרי (אמונות שמעולם לא השתנו בו), הוא גדל להיות יוצר בטוח שמרכז הכובד של סיפוריו הוא רצון לברר יחסים לא-מובנים מאליהם של אותם מושגים מורכבים ורבי-רבדים – טוב, יופי ומוסר. הוא בוחן אותם ומהרהר בהם. הוא כותב בגלוי את המכוער, את חוסר היושר, את החריג, את הנלעגות, את האומללות, את הדיכאון ואת המוות, ולראשונה אינו חש הכרח לגונן, להסביר את היעדר הזדון או לחפש בכל מחיר את טוב הכוונה ואת נפשו הזכה של האדם. עלון כותב ביושר ובקבלה, ומעביר בקווים בודדים את ההבנה שכך נוהג עולמנו כי כך הוא ולא אחרת.
לבסוף, בכעפר הארץ צדוק עלון עושה צעד נוסף: הוא מתרחק עוד פסע מסימן ההיכר המזרחי, הירושלמי, ואין לדעת אם שחרור המספר מכבלי יוצרו והטיפול ההגותי יותר בטוב, ביפה ובמוסרי הם הסיבה לכך או שמא המְסוֹבָב. כך או אחרת, בכעפר הארץ הילד הירושלמי מקיץ מחלום הילדות, מתרחק מטבור השכונה, נפרד מהנעורים. אימו, שהייתה כמו השמש, שלווה עכשיו. אביו, שאחז בקולמוס, ישן לצידה. הם נמצאים בקרביו של עלון, הם השורש כשלעצמו, ואילו הוא יכול עתה לעמוד ללא הגנתם ברוח ובאור, חשוף ובוגר, ולהישיר מבט מפוכח ביומיום, יהיו מידות טובו, יופיו והמוסר שבו אשר יהיו.

הצטלבות

סיפור מתוך הספר "כעפר הארץ"

הימים היו ימי סוכות. הסתיו שלח רוחות קרירות כדי להכין אותנו לבואו של החורף. העננים בשמים היו מצטברים והולכים ומתעבים עד כי דימיתי שהם הופכים לכיפה על ראשי. וכך הייתי הולך ומהרהר ברחוב יפו בירושלים, ופנַי לכיוון הצטלבות הרחובות יפו־קינג ג'ורג'.

רחובות ירושלים יפים. כשאני מהלך בהם הם מעלים במחשבתי את ירושלים של מעלה שמעלות רבות לה, ומבקש אני להשוות בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. שכינה שורה בה, בירושלים של מעלה, והיא הולכת ובאה עד ירושלים של מטה. וכשדמותי משתקפת באחדים מחלונות הראווה היפים של ירושלים של מטה מחשב אני את היחס בין מציאותי שברחוב לבין מציאות דמותי המשתקפת, ומדי פעם משווה את השתקפות הליכתם של ההולכים ושבים סביבי להליכתם שבמציאות.

על פנַי חולפת אישה עם עגלת ילדים; ושם בפינה יושב בשלווה ובהכנעה כלב, ואדוניו מדבר בלהט רב ובנפנוף ידיים עם איש חבוש מגבעת; והנה אישה עם כובע שהתיתורה שלו כה רחבה עד כי נדמה שהיא מטילה צל על הרהורַי.
מכיוון שכבר הייתי מתקרב אל הצטלבות הרחובות, חישבתי כי לה קיום מנצח נצחים וללא תלות במציאות הרחובות עצמם. מחשבותַי נדדו לירושלים של נעורַי, לימים שבהם הלך ליבי אחר נערה שמצחה רחב ופניה בהירות, ואת ליבי פקדה שמחת אין קץ שאינה תלויה אלא בנצחיות קיומה של ההצטלבות. העננים שבשמים נעים כך וכך וכבר מתהווים לכיפה על ראשי, וכשהטלפון שבידי מצלצל, על הצג שמה של אשתי. אני עונה בשמחה, ואנו משוחחים על סוכתנו ועל מזג האוויר ההולך ומתחלף, ואני חושב כמה יפה סוכת שלום בירושלים של מעלה, וכמה יפה הסוכה שבביתנו – יבואו בה אושפיזין.
היכן את? אני שואל. בהצטלבות הרחובות יפו־קינג ג'ורג', אומרת היא. גם אני כאן, אני עונה בהשתאות, ובאמת דומה שאני שומע אותה במציאות.

והנה אני עולה מרחוב יפו ואשתי עולה מרחוב קינג ג'ורג', ובהצטלבות הרחובות שבין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה אנו נפגשים באהבה.

לסיפור  "רחמונה" מתוך הספר "כעפר הארץ"

הזנת תוכן: 13.1.2021

 חזרה לדף הראשי "מה חדש בספרות"