-
פרטים
-
כניסות: 510
אני חושבת על אקווריום – מיכל עם מים להחזקת ולהצגת בעלי חיים מימיים או צמחי מים בעל דפנות שקופות. המילה אקווריום מגיעה משורש אקווה - שפירושו מים או תכלת.
הצגת החיפאית- קבוצת צעירי תיאטרון חיפה- מעלה את הצגתה "אקווריום" בתוך חלל יפיפה (עיצוב במה ותלבושות רות מילר; תאורה חני ורדי), המעוצב כבריכת שחיה (ללא מים) כולה אור ותכלת. במקום זה נפגשים, שוחים, מתעמלים, מרכלים, ומשוחחים אנשי הגיל השלישי המגולמים על ידי שחקנים צעירים, הלבושים בבגדי ים מרהיבים ובכובעי ים צבעוניים-פרחוניים סטייל אסתר ווליאמס.
המחזאית-במאית רוני ברודצקי ערכה ניסוי חדשני ומקורי, מבריק ביותר. היא ושחקניה הקליטו שיחות אמיתיות של זקנים בגינה בציבורית, ברחוב, בבתי קפה, ששוחחו איתם או בינם לבין עצמם, על נושאים הגולשים מהקל אל הכבד, מן השטחי אל העמוק והנוגע: רכילות על אחרים, עיסוק בבני המשפחה, זוגיות ואהבה, סקס ותשוקה, מצפון ופוליטיקה, ועד לבגידת הגוף, קשיים, מחלות ואימת המוות. את הקולות המוקלטים מבצעים על הבמה בטכניקת ליפ-סינק (דיבוב) השחקנים הצעירים, היפים והחטובים, הלבושים במודגש באופן המבליט את נעוריהם, צעירותם, יופיים ובריאותם, הבוהקים מן הבמה.
מעבר לחידוש ולמקוריות בסוג תיאטרון דוקומנטארי חדש, מרשימה הוירטואוזיות הביצועית של להקת השחקנים כולה, המדייקת מחד בכל מילה, נשימה, שיעול, בלבול במילים, פאוזות, ומאידך, יוצרת שלל דמויות מגוונות הנוצרות מהבעות פנים, ג'סטות, ושפת גוף מפורטת.
אוסף הקולות והשיחות הוא מקרי, ומלוכד בכל פעם כאמור, סביב נושא המדובר על ידי הזקנים. והם נחשפים בעירומם הנפשי ובאישיותם הייחודית ומשייטים למולנו מעורטלים בגוף צעיר, המפגין את יופיים היחידאי, כאותם דגים צבעוניים באקווריום.
ברודצקי לא ניסתה ליצור סיפור, או עלילה מגובשת ומתפתחת, או מחזה קונוונציונאלי. וזה, באופן פרדוכסלי, יוצר את קסמו של האירוע אך גם את חולשתו. הקסם נוצר מהדילוג העדין והמרחף מנושא לנושא על ידי דמויות שונות ומזוויות מבט אחרות, תוך תנועה אמנותית (עם כדורים, מזרונים צפים) או שחייה ותרגילי התעמלות (כוריאוגרפיה נהדרת טל קון) או במקלחות ובסאונה (תמונות במה נהדרות). וכל הקסם הזה מפתיע, משעשע, לעיתים אפילו מצחיק ממש, ולרגע או שניים פיוטי ונוגע ללב באנושיות שבו, והכול מרהיב לעין וגם לאוזן- בחירות מוזיקליות המתרפקות על הרומנטיקה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20: אופנבאך, הפסנתר של סאטי, או שירת העבדים של ורדי המבוצעת בתמונה קבוצתית מפעימה ממש – המוזיקאי נדב ויקינסקי. אך הקסם המרהיב מתפוגג לאיטו (ולא תמיד מחזיק לכל אורך המופע) והוא נטול איזה מצע דרמטי יציב ובשרני, שיכול היה להעמיק ולהרחיב את החוויה וההנאה.
השחקנים כולם מתוקים ושופעי טללי נעורים... והעבודה מצטיינת בהקשבה הקבוצתית וביכולת עבודה משותפת. הבנות עושות באופן גורף תפקידים מורכבים ומעניינים יותר מן הבנים, ומהן אציין בשמחה את חן גרטי שבלטה מעל כולנה, בשלל תפקידים המוגשים בוירטואוזיות יוצאת דופן ביכולת הגופנית, במימיקה ובליפסינק, תוך שהצליחה להעניק לדמויות ערך מוסף קומי, ולעיתים עמוק ומרגש.
ובלי גאוות יחידה אי אפשר-
הצצה חטופה בתוכנייה מעידה כי מרבית היוצרים והשחקנים בהפקה זו החל מהבמאית, דרך הכוריאוגרפית, המעצבת, וחלק ניכר מלהקת השחקנים הם בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה סמינר הקיבוצים (ועל הדרך גם תלמידיי... כולל היוצר אורי אוריין שהדריך את הליפ-סינק באופן יוצא מן הכלל!...) וזה כל כך משמח ומרחיב לי את הלב. כל הכבוד לכם!
הזנת תוכן: 27.6.2017