יוסף עוזר, עמק יזרעאל ירושלים
פורסם בתאריך 30 באוגוסט 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות
יוסף עוזר הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה הישראלי. הוא מיוחד במינו – משורר חרדי שכותב שירה חילונית. כשקוראים את שיריו קשה לנחש שהוא חי חיים חרדיים. לכל היותר אפשר לשער שהוא מסורתי-מתחזק או חצי-דתי-לאומי, וגם זה בדוחק – משהו בפעימה של שירתו חילוני באופן מובהק. לא שאין יהדות בשיריו, יש הרבה, אבל ברור שהוא קשוב בעיקר לשני סוגים של עברית, זו של הספרות העברית החדשה וזו של התנ"ך, והרבה פחות לעברית של המסורת הרבנית או של קהילות חרדיות בנות זמננו. דווקא אהבתו לתנ"ך מלמדת שבית הגידול שלו לא היה חרדי, כי הדגשים שלה הם לעתים קרובות ציוניים, והיא נתונה למילים התנ"כיות עצמן, בלי הערפל המדרשי שמכסה עליהן במחשבה החרדית.
ואכן, עוזר לא נולד למשפחה חרדית אלא מסורתית, חי חיים חילוניים אינטנסיביים והגיע ל"אור שמח" רק בבגרותו, כאשר יסודות העברית שלו כבר היו מעוצבים למדי. ולמרות התחרדותו – הוא לא ויתר על האוצר הגדול שהעניק לו החינוך המסורתי-חילוני שקיבל, ובחר להמשיך לטפח אותו כמשורר, חרף העובדה שבקרב הקהילה שאימץ לא יימצאו לו קוראים.
ספרו החדש, "עמק יזרעאל ירושלים", הוא מחזור שירים ארוך שיש לו סיפור מסגרת רופף. המשורר נוסע בהונדה סיוויק שלו מביתו בירושלים לבקר את אחותו בבית חולים "העמק", חוזר לירושלים ונתקע עם פנצ'ר בשער הגיא. סיפור המסגרת מסגיר את סיפור חייו של עוזר. הוא נולד בירושלים, היגר בגיל צעיר עם משפחתו למושב בעמק יזרעאל, ואחרי ההתחרדות – שמסומלת אולי על ידי הפנצ'ר – חזר לעיר הולדתו. הנסיעה לעמק היא בשבילו הזדמנות לשחזר את הקונפליקטים שהובילו להתחרדותו: לפקוד את נופי ילדותו על שורשיהם החילוניים, הציוניים-סוציאליסטיים, לחשוף את זיקתם העמוקה למסורת היהודית, ובדרך זו להחזיר גם את זכרונותיו בתשובה.
אם שירת עוזר, למרות ייחודה, חושפת דמיון לאיזושהי שירה ישראלית מרכזית אחרת – זוהי שירתו של אהרן שבתאי. הדמיון לא מבוסס על השפעה אלא על תבנית רוחנית משותפת: לשני המשוררים כישרון יוצא דופן להעלות באוב ערכים נשכחים של ישראל ישנה, ציונית-סוציאליסטית, מתוך עינים רעננות של חוזר בתשובה, אם כי אצל שבתאי התשובה לא היתה דתית אלא רומנטית: התאהבותו בקולין של "הפואמה הביתית" ובערכי המשפחה שהציעה לו, התאהבותו בטניה ובהשקפותיה השמאלית-רדיקלית, וכו'.
אלא שמתישהו במהלך הנסיעה לעמק משהו ברוח השירים משתנה, ודרכיהם של שבתאי ועוזר נפרדות. המפגש של עוזר עם ילדותו מעורר מרבצם זכרונות עתיקים ומכאיבים, ומשחק הניגודים וההשתקפויות שפותח את המחזור, זה שמתנהל בין העמק הציוני וירושלים הדתית, מתרחב כדי להכיל משחק ניגודים הרבה יותר אלים ובלתי ניתן לאילוף – את הקונפליקט היהודי-ערבי, שמתקשר אצל עוזר למוצאו ומשפחתו הבגדדיים, ומתוך כך לאלמנטים הערביים בביוגרפיה שלו.
וכשזה קורה הכל הולך ומתערפל. ציורי הנוף הכמו-נאיביים של העמק לא נעלמים, אך מפנים מקום לחזיונות סוריאליסטיים כמו-נבואיים המקוננים על תולדות חייו של עוזר ומתוך כך על תולדות היהודים והציונות בכלל, ושיריו ממריאים לגבהים של יופי אך גם מתנפצים לרסיסים של צער לא מנוחם, זעם ומבוכה. ההתנפצות מדגישה את יופיה המיוחד של שירת עוזר, את אופיה הפרוע והבלתי צפוי ויכולתה לנוע מתוך חירות גדולה בין מרחבים לשוניים וחוויתיים שאינם מתיישבים בקלות, אך היא גם מלמדת מה המחיר שיש לשלם על כתיבת שירה משוחררת כל כך: ככל שמאמצי המשורר לאחות את קרעי חייו ולהחזירם בתשובה נואשים ושאפתניים יותר – כך הקרעים נחשפים ביתר עומק ועוצמה, ורומזים שאין להם תיקון, תשובה או ישועה. וכמו שאפשר להבין מהשיר המצורף לרשימה: מי שמתימר "לאחוז בהגה הדיבור" מגלה שההגה אוחז בו, ומתהפך.
