רני יגיל - על שיר של נתן יונתן

נתן יונתןnatan yonatan

והרותם היה מלבין

וְהָרֹתֶם הָיָה מַלְבִּין וְהוֹלֵךְ לְאִטּוֹ לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ
תֵּל אָבִיב עֲטוּפָה עֲרָפֶל, יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקָה
מִישֶׁהוּ אוּלַי לֹא יַגִּיעַ לְסוֹף הַחֹרֶף הַזֶּה, לְשׁוּמָקוֹם.
דָּם הוֹלֵךְ וְדָם בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת.
אֶתְמוֹל נוֹרְתָה בְּלִבָּהּ צַלֶּמֶת אַחַת יְפַת תֹּאַר
שֶׁחָמְדָה זְהַב דְּיוּנוֹת וּפְרִיחָה אֲצִילָה שֶׁל
שַׂקְנָאִים מִשְּׁמוּרַת הַטֶּבַע שֶׁל מַעֲגַן מִיכָאֵל
אֵיךְ שֶׁהִיא מַבְרִיחָה בִּמְעוּפָהּ עֲנָנִים וּמְפַזֶּרֶת
לַהֲקַת עַמּוּדֵי חַשְׁמַל בְּמַסָּעָהּ אֶל סְעוּדַת הַקֹּדֶשׁ
הַחָרְפִּית בִּבְרֵכַת הַדָּגִים הָרְדוּמָה.
לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי מִלְּכַתְּחִלָּה; טְיוּטָה זוֹ נִרְשְׁמָה
בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף, נִצָּנִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל כְּפוֹר פָּקְעוּ בָּאֲוִיר.
הַיָּרֹק הַיַּמִּי שֶׁל הָרֹתֶם הִתְנַשֵּׂב גַּלִּים גַּלִּים
בָּרוּחַ הַחוֹפִית. רָצִיתִי לְהַשְׁאִיר אַחֲרַי בְּצוֹק הָעִתִּים
וִדּוּי קָצָר עַל אַהֲבַת רֹתֶם וְעַל הַצֹּרֶךְ
בִּכְתִיבַת שִׁירִים. חָשַׁבְתִּי שֶׁיֹּפִי יוּכַל לְהָגֵן עָלֵינוּ
וְעַל הַיְלָדִים מֵאֵשׁ וּמִקֶּרַח
שֶׁאוֹתָהּ כְּסִיפָה עֲדִינָה שֶׁל פֶּרַח לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ
וְהָאָרֶץ הָאַחַת שֶׁנִּשְׁאֲרָה
וְרֹתֶם חוֹלוֹת מִדְבָּרִי וְיָפְיוֹ הַנּוֹרָא, חָשַׁבְתִּי

==========


ראו מה יכול משורר לעשות עם פרח אחד. ran yagil
את השיר הזה כתב נתן יונתן (2004-1923) אחרי הפיגוע במעגן מיכאל ב-1978, שבו נרצחו לבסוף על ידי מחבלים 35 איש ונפצעו 71. האירוע החל עם רצח הצלמת גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף ומשם התגלגל. יונתן מציין אותה.

הידיעה בעיתון הופכת דרך הסובייקט למשהו יותר סחיף אישי-רגשי ונוגע – לשיר. יונתן בוחר לעסוק באמצעות תבנית החזרה החופשית, המעוררת ריגוש הן בכותב והן בקורא, לא באירועי הזוועה אלא באימה הסמויה מן העין המסתתרת בתמונת הנוף השלווה.

יונתן ששכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים רוצה להאמין שמה מגן עלינו כאן זה לא הרובים והטנקים וחיל האוויר, אלא אהבת הארץ במובן הרומנטי ביותר של הצירוף, אהבת הנוף, אך עם זאת נראה שמתוך השיר נכזבה תוחלתו של המשורר ואף הוא בא לידי מסקנה כי שירים ויופי לא יגנו עלינו. על אף זאת, נראה כי לפי טון הדובר בשיר אין הוא משלים עם המציאות הזאת.

זהו אחד השירים החופשיים היפים של יונתן בפרט ובספרות העברית בכלל. יונתן הוא אמן גדול בצורות הסגורות במשקל וחרוז. לכן הוא מושר, לכן הוא הולחן. אבל כאן הוא מפגין יכולת שירית נדירה וחופשית ואף שיר זה זכה להלחנה יפה ומיוחדת על ידי שפי ישי.

אווירה מלנכולית של שומקום ואינדרך עולה מתוך השיר. זאת ארץ ישראל מטושטשת ונמוגה. אולי מתוך עצב על המצב האלים שבו ילדים מאוימים חדשות לבקרים מִדְּבָרִים הנעים בתנודה קיצונית מאש לקרח. אין ערים רק מרחב נופי לא אורבני עטוף ערפל. השיר נראה אגבי, נראה בכוונה כלאחר יד, טיוטתי, וזה קסמו. את היופי מוצא המשורר בלא מושלם. השיר גם מסתיים באופן מקוטע. ואיזו מילה יפה זו כְּסִיפָה. ממש מתחשק לך לגלגל אותה על הלשון ולומר אותה – כְּסִיפָה.

בחרתי את השיר הזה לאנתולוגיה שערך דרור בורשטיין "הליקון 100 שירים", חוברת חגיגית לגיליון המאה של "הליקון", שבה אנשי ספרות בחרו שיר אחד אהוב עליהם.

 

שפי ישי – והרותם היה מלבין

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل