רני יגיל - על שירו של יאיר הורביץ - הבית

שיר והערה

יאיר הוּרְבִיץyair h

הבית

גַּם אִם הַקִּיר, הַתִּקְרָה וְהָרִצְפָּה הֵם מֵחָמְרֵי
מִלִּים וַחֲלוֹם, אֶקְרָאֵם בַּיִת,
אֲשֶׁר כָּל שֶׁנִּתַּן לוֹ לִצְפּוֹת מֵעֵבֶר לְעַצְמוֹ,
אוֹ אַף אֶל תּוֹכוֹ פְּנִימָה, הוּא כֹּה שׁוֹנֶה.
קִירוֹת אֵלֶּה, פְּתָאִים,
דַּי בְּרֵיחַ דַק, כִּבְיָכוֹל חוֹלֵף,
כְּדֵי לְשַׁנּוֹת בָּהֶם סִדְרֵי יְקָר, לִקְבֹּעַ אֶבֶן.
הֵם, אֲשֶׁר חוֹתְרִים לְהַצִּיב אֶת מְכוֹנָם עַל מִצּוּי,
לְעוֹלָם אֵינָם נִשְׁלָמִים, אַךְ
כְּחוֹמַת מִבְצָר הֵם לִכְאֵב עָמוּם, בּוֹדֵד,
הַמְאַיֵּם לְהַאֲפִיל.

בַּיִת זֶה, קִירוֹת אֵלֶּה, לַמַּרְהִיב, לַגַּעְגּוּעַ
הַסּוֹלֵל בְּהַתְמָדָה מִתּוֹךְ תִּלָּיו, קוֹרְאִים צְמִיחָה,
מְשׁוּבָה, אֲשֶׁר גַּם בְּקִסְמָהּ יֵשׁ חוּט מַר,
הַכְאָבָה. בַּיִת זֶה יֵשׁ בּוֹ מִטַּעַם
אֶרֶץ גְּזֵרָה: עַל אַף רְצוֹנוֹ
לִרְאוֹת אֶת הָרְחוֹב וְאֶת עַצְמוֹ כְּדָבָר אֶחָד,
הוּא אֵינוֹ מְרַכֵּך אֶת הַמַּאֲבָק.

אֶת הַגֶּשֶׁם הַמְחַלְחֵל בְּקִירוֹת אֵלֶּה,
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּבְעִירָה בְּאַסְמֵי הַתִּקְרָה, וּכְמוֹהֶם אֶת הָרַעַד
הַמְּזַעֲזֵעַ מִמַּעֲמַקִּים אֶת לֵב הַחֶדֶר, לֹא אוּכַל
לְהַעֲבִיר, אֶלָּא לְהָאִיר בְּלָשׁוֹן, שֶׁכְּכָל שֶׁהִיא שְׂבֵעָה,
הִיא עַצְמָהּ נוֹשֵׂאת אִי־שְׂבִיעוּת.

1980

 

שנים רציתי לכתוב על השיר היפה הזה של יאיר הורביץ
(1941־1988)ran yagil מתוך ספרו "ארץ בחירה", (מבחר משנת 1982). שם הספר אף הוא מתקשר לשיר: הבית נגזר מן הרחוב והרחוב נגזר מן הבית. צריך לבחור. רציתי ולא עשיתי והדבר נדחה ונשכח מלבי. והנה לאחרונה קראתי והוצאתי לאור את ספר הביכורים היפה של כנרת רובינשטיין "תיבת נוח", (רימונים/עמדה) בשיתוף עם יעל שכנאי, ושם יש מעשה בזקנה בשם חוה שהבית שלה דוברת (בכוונה בית בלשון נקבה) אלינו במעין מונולוג ומספרת את ההיסטוריה שלה ואת הרגישויות שלה כתוצאה ממגעה עם דיירים בגלגולים שונים.

נזכרתי בהורביץ. הרי זה מה שהוא עושה כאן בשיר הזה. הורביץ היחיד. הורביץ מלך הבדידות ברחוב העצב החד־סטרי של אלכסנר פן, אשר ירחיק בתים מספר ויַראה ללואיס ילדת חלום את ארץ הצל ברחובות אילמים בשעת ההתבהרות ומן הקצה הנמוך (אלה פרפראזות על ספריו ושיריו). זה הורביץ שהופך ברגישות רבה את הבית הפיזי לבית מטפיזי העשוי חומרֵי מילים וחלום. יֵשׁוּת רִגשית רוטטת.

ואיזו עברית יפה יש להורביץ, עד כמה הוא מדייק בניסיון שלו לתפוס את ההוויה. הקירות הם פתאים, למרהיב, לגעגוע, פתאים מהדהד את המילה פתחים; הגשם מחלחל וממש מפסל את הבית; השמש מבעירה באסמי התקרה, איזה ביטוי ציורי ויפה לתאר את העונות החולפות המבלות את הבית ואת האור, הקיץ. לבסוף קושר הורביץ את הבית החיצוני לבית בלב. באמצעות המילה חדר, שהרי גם לִבֵּנוּ עשוי חדרים ופרוזדורים. ומי אם לא הורביץ יודע את זה. הוא שכתב את המחזור היפה "פרפור פרוזדורים" סמוך למותו ממחלת הלב.

הסיום של השיר כל כך יפה ומתקשר למונח "בית" אותו מנסה כנרת רובינשטיין להגדיר ברומן שלה. הורביץ מודה שאפילו הוא, איש השפה הפרטית והלשון האישית - נכשל. השפה מתקשה לתאר בדיוק את הקשר בין האדם לבית או את הבית כיֵשׁוּת חיה של רגש, כי קשה כל כך להעביר "מרגש למילים" כפי שמדגים זאת יפה המשורר האירי שיימוס היני (חתן פרס נובל, 1995) במאמרו שפורסם בעבר בכתב העת "חדרים" בעריכת הלית ישורון. עוד שם שמזכיר בית וָלב – "חדרים". הלשון לא תתפוס את מושג הבית כי "ככל שהיא שבעה,/ היא עצמה נושאת אי-שביעות". החֶסֶר הקיומי עומד בעינו בַּבּית ומחוצה לו.

 

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل