מה אפשר ללמוד מלובה?

אם מישהו טורח לחקות אותך, כנראה שאתה עושה משהו נכון, fridmanכנראה שאתה מספיק רלוונטי כדי שחיקוי שלך יעניין אנשים. בשנתיים האחרונות ספוקן וורד נכנס מספיק לתוך המיינסטרים כדי שיתחילו לצוץ חיקויים, ואלוהים ישמור, כמה חיקויים. פואטרי סקאם, ו-פועטרי סלעם, ו- פואטרי סתם, גורי אלפי, טייחר וזרחוביץ ואפילו כמה בדיחות אצל ליאור שליין וגב האומה, יאללה, כולם על העגלה.

וזה אולי קצת מצער שאנחנו לא מעודנים כמו הקריקטורות ב"ניו יורקר": החיקויים של ההומור הישראלי הם לרוב פארודיה קיצונית ולעגנית, כזאת שצוחקת עליך ולא איתך. אבל בין מכה אחת לשניה צריך לזכור שקריקטורה טובה היא אחת שנשענת על מאפיינים קיימים, לוקחת לקיצון בסיס של אמת. אז אולי כדאי להציץ על פארודיות ולשאול: מה הן אומרות עלינו?

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video


טייחר וזרחוביץ מארחים לראיון את טנא, אמן ספוקן וורד פיקטיבי. במידה והסרטון אינו מופיע - לחצו כאן.

אז מה בולט לאוזן? ברור שהחרוזים, אבל עליהם כבר כתבתי, אז נעזוב אותם רגע במנוחה. קודם כל, חפשו את האינטונציה וקצבי הדיבור. אם תנסו לתמלל שירי ספוקן תגלו שאתם יכולים ברוב המקרים לסמן איפה השורות נחתכות על הדף של המשורר. זה אחד המאפיינים הכי בולטים אצל משוררים ללא רקע תיאטרלי: קושי להשתחרר מהאופן בו המילים מונחות על הדף. איך שכתבו פיזית את השיר ככה יבצעו אותו. לכן הטריק הראשון שאני מלמד בסדנאות הוא לכתוב אחרת, לשחק עם ההנחה של הטקסט על הדף, ולא רק להתאמץ לדבר אחרת.
הפארודיות מקפיצות לקדמת הבמה את כל "הקלישאות" הקוליות: פאוזות והדגשות שתמיד מגיעות לפני המילה האחרונה של השורה, רשימה מהירה של דברים ואז עצירה חדה, שאלות ללא סיבה וכולי. כל הניסיונות שלנו לייצר אפקט דרמטי או קומי נשמעות מזעזע מחוץ לקונטקסט.

אחרי האינטונציה מגיעות הביקורות על טכניקות התוכן: שבירת מילים באמצע לטובת מעברים, משחקי מילים זולים ("כולם אומרים שהם שמים לב, אבל מה עם אלו ששמים דווקא רגל?"), והשימוש בפתיחה חזקה כדי למשוך תשומת לב (תרגיל כיפי: דלגו בין שירי ספוקן ביוטיוב ותקשיבו רק למשפט הראשון). ובסוף גם התוכן עצמו עולה לגרדום: אי אפשר בלי לזרוק מילה או שתיים על ההתעסקות האדירה של הסצינה בזהות אתנית, בסיפורי-דמעות, בירושלים.

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

דמע גוגיה / רועי אסף. מונולוג מתוך המופע "בורדל טוטאל" שבוצע בתוכנית "הקרם דה לה סלאם". מדגים אופני שימוש בקול להשפעה על רגש ללא קשר לתוכן. באדיבות ערוץ היוטיוב של פואטרי-סלאם ישראל. במידה והסרטון אינו מופיע – לחצו כאן.

כל האמצעים האלו שהקריקטורות מסמנות הם טובים, באמת שכן. ולכולם יש תכלית: הסיבה שכל המשוררים פותחים במשפט חזק/מוזר/קיצוני היא שלקהל יש קשב קצר, ופלאפון בכיס והם שמעו אמנים אחרים לפנינו אז אנחנו חייבים לתפוס את האוזניים לפני שהן בורחות. מעברי מילים מושכים את הדמיון, פאוזה לפני המילה האחרונה באמת בונה מתח או יוצרת פתח להומור.
אבל זה גם נכון להגיד שאנחנו משתמשים באותם "טריקים" שוב ושוב. השירים הכי מעניינים מתגלים לנו כשנתקלים באמן עם סגנון שונה לחלוטין, לפעמים עם האמצעים האלו אבל גם הרבה בלעדיהם. בטח שכדאי להשתמש בכל אלו, לפול קצת לקלישאה, כי יש סיבה למה היא קלישאה, אבל כדאי גם להעז לנסות ולהמציא כמה טריקים חדשים.

אלפי גלברד

 

הזנת תוכן: 7.3.2018

חזרה לדף הראשי "שירה בכיכר האתר עם אלפי גלברד"

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل