פסטיבל מטולה ה-12-מפגש קריאה שני

משתתפים: יעל גלוברמן, טוביה ריבנר, ליאור שטרנברג.

יסמין אבן – פסנתר ושירה I תום קלנר – צ'לו I
מנחה: ענת שרון - בלייס

המפגש התחיל בשירה של רחל חלפי "מכשפה מצלצלת", בהלחנתה ושירתה של יסמין אבן. השיר מתוך ספר שיריה החדש של חלפי "מכשפות" שיצא בהוצאת "קשב לשירה", 2009.

 מכשפה מצלצלת

אֲנִי צְבוּעָה בְּצִבְעֵי מְכַשְּׁפִים וְצָרַעַת
מוֹשֶׁכֶת בְּחַבְלֵי פַּחַד
אֲסוּרָה בִּנְגִיעָה
נוֹגַהַת לָכֶם שָׁנִי וְאַרְגָּמָן וְאִסּוּרִים
וּתְהוֹמוֹת שֶׁאֵין לַחֲצוֹת


קָרוֹב לְגוּפִי נִשְׁאָרִים אִתִּי נֶאֱמָנִים לִי תָּמִיד
פַּעֲמוֹנַי הַקְּטַנִּים נִשְׁאָרִים אִתִּי מְצַלְצְלִים צְלוּלִים
צְלִילִים קְלִילִים לִי-לִי
בִּסְתִירָה
לַמְּצִיאוּת

להאזנה לשירה של רחל חלפי בהלחנתו ובביצועו של יסמין

יסמין אבן, משוררת, זמרת ומלחינה ששמה נודעyasmin even
בזכות שיתופי הפעולה המוסיקליים שלה והשתתפותה בפרוייקטים מאתגרים.

היא זכתה פעמיים בפרס אקו"ם לעידוד היצירה (2002;2003) והשתתפה בפרוייקטים "שירת לאה גולדברג" ו"סימנים" – משירי מירון ח. איזקסון.

יסמין, על פי מה את בוחרת את שירי המשוררים שאת מלחינה ומהם הקשיים העומדים בפני הלחנה כזו?

"כאשר אני קוראת שיר" מספרת יסמין, "הוא צריך להתנגן לי בראש. זה קורה כאשר יש בשיר רגש ברור או אווירה מסוימת שמוקרנת מתוכו, אך גם תלוי במשקל ואורך השורות. חשוב לי להתחבר לכל מילה ומילה בשיר, בנפרד" היא אומרת. לעתים יש קשיים, כאשר מילה או הברה קטנה אחת פוגעים במבנה שלם של שיר, ואז עלי למצוא פתרון".

ספרי לי בבקשה על ספר שיריך הראשון:

"קשה לי להעיד על עצמי כמשוררת, את המלאכה הזו אני משאירה לאחרים, אבל בכל זאת אני כותבת מגיל 14 בערך. הספר הראשון, 'אשה באלכסון', יצא לפני כשנה וחצי בהוצאת 'כרמל'. לעתים יש לי אמירה ברורה בשירים, לעתים היא חידתית. יש בה עצב, מחאה, אהבה  ולעתים טיפות של הומור. הדימויים שלי די קיצוניים, יש בחלק מהשירים שלי אווירה קצת סוריאליסטית".

אהבה קמרית

זוֹ אַהֲבָה קָמֶרִית
אֵינָהּ חוֹצָה גְּבוּלוֹתֵיהֶם שֶׁל מֶטֶר עַל מֶטֶר
מַדּוּעַ לְיַדֵּעַ תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ
מַדּוּעַ הַצְהָרוֹת קֳבָל עַם וְעֵדָה
לָמָּה לָנוּ הָרְחוֹב
עַל צִלְצוּלָיו, פִּלְפּוּלָיו וְרוֹכְלֵי הָרָכִיל
הֵן דַּי לָאַהֲבָה בַּחֶדֶר
הֵן דַּי לָאַהֲבָה בַּגּוּף.

            מתוך "אשה באלכסון", יסמין אבן, הוצאת "כרמל"

 

יעל גלוברמן, משוררת, סופרת ומתרגמתyael globerman
שירה אנגלוסכסית, מתגוררת בת"א, מלמדת כתיבה יוצרת במכללת אורנים. שיריה תורגמו לשפות רבות, זכתה בפרס אקו"ם, בפרס מפעל הפיס ובמלגת פולברייט לשנת 2008. פרסמה רומן, ספר תרגומים ושני ספרי שירה.

שדרה

בִּשְׂדֵרוֹת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, פַּרְטִיזָנִים זְקֵנִים
נְעוּצִים עַל סַפְסָלִים כְּמוֹ נֵרוֹת עֲקֻמִּים
דּוֹעֲכִים בִּזְרוֹעוֹת נְעָרוֹת פִילִיפִּינִיּוֹת
מְסַפְּרִים לָהֶן בְּפּוֹלָנִית דְּבָרִים
שֶׁלֹּא סִפְּרוּ חַיִּים שְׁלֵמִים לַיְּלָדִים.


בְּמֶרְחַק שְׁנֵי רְחוֹבוֹת מִכָּאן, אָבִי
שׁוֹתֵק בַּבַּיִת בֵּין תְּמוּנוֹת אִמִּי.
שְׁתִיקָתוֹ מִתְעַבָּה כְּמוֹ זְכוּכִית בַּקְבּוּק
שֶׁהַזְּמַן פָּקַק. אִם תִּשָּׁבֵר, יִשָּׁבֵר אִתָּהּ.


בְּעוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים תַּעֲבֹר פֹּה רַכֶּבֶת קַלָּה.
פַּסֵּי בַּרְזֶל יָנוּחוּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
כְּמוֹ שׁוּרַת הֲלִיכוֹנִים שֶׁנִּשְׁמְטוּ לַדֶּשֶׁא הֶחָדָשׁ.
אֲנִי פּוֹסַעַת בַּקַּו הַמְּרֻסָּק
קְרָקוֹב-תֵּל-אָבִיב-מָנִילָה.


מַשֶּׁהוּ חָזָק מִגַּעְגּוּעַ אוֹחֵז בִּי, מַסִּיעַ אֶת רַגְלַי
אֶל סַפְסַל הָעֵץ כְּמוֹ אֶל מַעְבֹּרֶת:
אִישׁ זָקֵן מְדַבֵּר, אִשָּׁה יָפָה קְרוֹבָה.
אֲנִי בָּאָה, מִתְיַשֶּׁבֶת בֵּין שְׁנֵיהֶם כְּמוֹ יַלְדָּה.

                      מתוך "אותו הנהר פעמיים" הוצאת "הליקון" 2007

שם ספרה של יעל גלוברמן "אותו הנהר פעמיים", מתייחס לאמירתו הנודעת של הרקליטוס " אינך יכול להיכנס אל אותו הנהר פעמיים".

מה הדבר העיקרי המאפיין, לדעתך, את שירי ספר שירייך השני?

"אלה שירי התבוננות שבהם אני מנסה לתפוס מצבים – קיומיים, תודעתיים, רגשיים – ולראות דברים שלא ראיתי קודם לכתיבת השיר" מספרת יעל. "הקנבס רחב יחסית: אני כותבת על דמויות שונות, ומשתמשת בְּדוברים ובעיקר בדוברות זרות. הדמויות רובן ככולן דמיוניות ויכולות להיות בנות זמננו, מן הספרות/ מיתוס/היסטוריה. הדיבור מתוך גרונן מאפשר לי לדבר מנקודות מבט שונות, לבחון מצבים שבהם לא הייתי ולא אהיה ולכתוב על נסיון אנושי שונה משלי, מגוון יותר ורחב בהרבה. אם זהו קבצן (מן הרחוב למטה) ואם נושא כליו של אלכסנדר מוקדון (מן האוהל בהיסטוריה), אם בני זוג בשלבים שונים של חיי הנשואים שלהם (מן האמפטיה אבל מן הדמיון) ואם בני משפחה של חייל ב"מצב הנעדרים" (מחלון הטלויזיה הנשקף אל חצר הבית הפרטית והלאומית). לצד השירים האלה מופיעים בספר מספר שירים אישיים". היא מוסיפה, "שירי הוידוי אינם רבים – אלה השירים על הכתיבה (ארספואטים) ועל ילדות כבת להורַי נצולי השואה, והחטיבה השלישית היא שירי אמירה, נושא. אלה שירים על תפקידים/ זהות/ ותפיסה של נשים ונשיות כיום".

המשורר

הַהַצְלָחָה הַמַּדְהִימָה שֶל אֱלֹהִים
כְּשֶהָפַךְ מִלָּה לְבָשָׂר!


וּמַה שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת:
לִפְרוֹט אֶת הַבָּשָׂר
וְכָל מַה שֶׁעָבָר
לִבְשׂוֹרוֹת, שׁוּרוֹת קְצָרוֹת


לַחֲזֹר וּלְגַלּוֹת
אֶת הַמִּלָּה


כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁמְּפָרֵק אֶת הַפְּסַנְתֵּר
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מַקֵּל
לִדְפֹּק בּוֹ עַל הַגָּדֵּר
וְלָשִׁיר

 

ביום המפגשים השני של פסטיבל מטולה צלילים לתוך הלילה של מופע ג'ז מיוחד במינו. המוסיקאים אמיר שאהסר, זהר פרסקו ועדי רנרט חוברים למופע משותף בבית ראשונים.

"כשנדע שוב להקשיב לשתיקה, יהיו חיינו חייםtuvia rivner
שיש בהם שירה" אומר טוביה ריבנר.

טוביה ריבנר, משורר ישראלי בשפות עברית וגרמנית, מורה, מתרגם, עורך וצלם, פרופ' אמריטוס לספרות באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לשירה עברית.

השקדייה

וּבְכָל זֹאת פּוֹרַחַת הַשְּׁקֵדִיָּה
אַרְגָּמָן וְלָבָן מִזְדַּוְּגִים לְעֵין כֹּל
כַּלָּנִיּוֹת כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה
חַכְלִיל וְאָדֹם וְסָגֹל וְתָכֹל
וְיָרֹק לְאָן שֶׁתַּבִּיט עִם קֻרְטוֹב כְּחַלְחַל
עֲנָנִים מְשַׁבְּחִים אֶת גּוֹנֵי הָאֲוִיר
בְּחַוַּת תַּבְלִינִים קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל
עֵץ הַתַּפּוּחַ פּוֹרֵשׂ אֶת נוֹפוֹ
כְּמוֹ טַוָּס אַגָּדִי אֶת זְנָבוֹ הַצָּחוֹר.

אִישׁ זָקֵן שֶׁעֵינָיו בְּאַחַת
חוּצָה וּפְנִימָה
רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי-נוֹדָע
רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי-נוֹדָע הַסָּמוּי בְּרִחוּף
כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה
בְּיָרֹק שֶׁגָּמַע טִפָּה שֶׁל כָּחֹל
בְּהִינוּמַת עֵץ הַתַּפּוּחַ
רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי-נוֹדָע, אֶת נְטוּל הַדְּמוּת
מִמֶּנּוּ הוּא בָּא, אֵלָיו הוּא הוֹלֵךְ.

עֲצֹר, אִישׁ זָקֵן, אַל תֵּחָפֵז, גְּנֹב
אֶת הַיּוֹם, גְּנֹב
אוֹתוֹ הֶרֶף-עֵין-אָבִיב
וּפַטְרוֹן גַּנָּבֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן, הֶרְמֶס הָאֵל
לֹא יַפְקִירְךָ לְעוֹלָם.

טוביה ריבנר, איך אתה רואה את השירה והקשריה, ביחסים שבינה ובין הקהל?

"מה שידעתי לנסח עוד לפני עשרים שנה, ואולי אפילו לפני עשר, היום אני מתקשה בו" אומר טוביה ריבנר. "אנסה כמיטב יכולתי ואומר שקיום שירה תלוי בקשב לשירה. איני מתכוון לבית ההוצאה אלא למה שחשב עורכו כשנתן לו את השם הזה. לא קשב של המונים שמעולם לא היו קהלה של שירה, לא ההו-הא הציבורי, אלא טיב הקשב של אותם שקובעים את האוירה הרוחנית בחברה. בהמולה הרעשנית של הרייטינגים ושאר מטעמי התקשורת, במבול האינפורמציה המטביע את כוחות נפשנו, בזילות הלשון - אחד מסמני האובדן של דעת-צורה תלויה השירה על חוט שהיא אנוסה לטוות בעצמה רגע רגע. כשלא נהפוך עוד את עצמנו לסחורה זולה, כשנדע שוב להקשיב לשתיקה יהיו חיינו חיים שיש בהם שירה".

בפרץ נדיר של השראה שב טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2008, אל תחנות חייו. שירי "יופי מאוחר" בהוצאת "קשב לשירה" מזדהרים בהתמודדם עם הזמן החולף, עם ההגעה ארצה, עם אובדן הקרובים, עם הליכתם של בני הדור. מתוך התחושה שכל אשר הכיר נמוג והולך, נאחז המשורר בדברים מוחשיים – תצלומים, ציורים, נופי העמק, עצים, ציפורים. "יופי מאוחר", שכולו שירים מן השנה האחרונה, מהווה את ניצחון העיניים הרואות והלב המתפעם המחברים, מעבר לדממת המתים, המנון לחיים על שלל גילומיהם.

על קירות המבואה בכניסה לאולם rivner photo
"בית ראשונים" במטולה שם נערכות הופעות הפסטיבל, מוצגת תערוכת
צילומיו של טוביה ריבנר.

טוביה, ספר לי בבקשה על חוויותיך כצלם.

"הצילום כבש אותי בעודי ילד. היתה לי מצלמת בוקס, קופסה מרובעת כזאת שבה לחצת על כפתור כמו בדיגיטליות היום וחוץ מזה לא היית צריך לעשות כלום" מספר טוביה. "מה שיצא יצא" הוא מוסיף בחיוך. "צילמתי זקנים, שלוליות, סמטאות, שער ברזל בארוקי, גולגולת ביד בן דודי שלמד רפואה. אחר כך התחלפו המצלמות. לארץ הגעתי עם רולייקורד שבביקורי הראשון באירופה התחלפה לרולייפלקס הנכספת; הייתה לי לייקה רוסית, אקסקטה,לבסוף ניקון F1. איזה שמות מכשפים!

אפילו עוד צילמתי פעם על לוחות זכוכית בתור פילם! הרפתקאות על הרפתקאות.
היצר שלי אהב שינויים. היו תקופות שבהן צילמתי (אני חושב שלא היה ילד במרחביה שלא עשיתי לו פורטרט) ותקופות שבהן כתבתי" הוא מדגיש.
"היתה תקופה שביחד עם חברי הצלם נתן סופרין שלימד אותי גם את סודות מטבח המכשפה של עבודה בחדר החושך, צילמתי פורטרטים בתקריב בחיקוי הצלם הנודע לרסקי (ששהה זמן מה גם בארץ) ואשר פיסל בעזרת התאורה את דיוקני מצולמיו.
הוא בא מצילום בתיאטרון. לי לא היתה מערכת תאורה חוץ מפרוז'קטור אחד, אז מרחתי את קורבנותי בואזלינה שסיפקה את ה- high-lights. ליובל מרחביה צילמתי כ-3000 תצלומים מעין "משפחת הקיבוץ" על משקל "משפחת האדם", התערוכה המופלאה שערך אדוארד שטייכן. בחרתי כ-300 צילומים בעזרת נתן חברי והכנתי במאזניים של גראמים את המפתחים והמקבעים (עוד לא מכרו את הכמיקלים מוכנים) ופיתחתי את הסרטים. בחדרון ללא איוורור הגדלתי על מכונת הגדלה צ'כית את התמונות ששרידיהן עדיין חיות חיי רפאים על קירות המוסדות במקום.
ביקרו בתערוכה גולדה ומשה דיין ושניהם דירבנו אותי להוציאה כספר. כיוון שזמן קצר לפני כן הוצאתי עם צבי זהר בספרית פועלים את האלבום "מבוקר עד בוקר" של צלמי הקיבוץ הארצי (הייתי בין מייסדי ארגון צלמי הקב"ה) והעבודה הזאת היתה טירחה רבה, וגם הייתי עייף מאוד אחרי הכנת התערוכה (שכבתי בביה"ח שבועיים-שלושה עם חום גבוה מאוד במחצית היום וחום נורמלי במחציתו השנייה) - ויתרתי על הרעיון. היום אני מצטער על כך" הוא אומר. "אבל לימים הוציא נדב מן, בעל 'בתמונה', הסורק תצלומים היסטוריים, מבחר מאותה תערוכה וצריך להסתפק בו. אני כשלעצמי הוצאתי מבחר מתצלומי באלבום 'גם זאת ראו עיני' בהוצאת 'קשב לשירה' ובעזרת פרס ראש הממשלה.

ליאור שטרנברג, נולד בפתח תקווה בשנת 1967,lior strasberg
חי בירושלים. משורר ומתרגם, מלמד ספרות, כתיבה יוצרת וקולנוע. שטרנברג היה הזוכה הראשון בפרס נתן יונתן שנוסד במלאות חמש שנים למותו של המשורר, בשנת תשס"ט. חתן פרס ראש הממשלה לשנת תשס"ו. חבר קבוצת "כתובת" הירושלמית.

ליאור שטרנברג קורא את שירו "עצי הצפצפה"

חצרות

1.

זֶה הָיָה בַּהַפְסָקָה הַגְּדוֹלָה.
הֻצַּבְתִּי בַּשַּׁעַר (שְׁתֵּי אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת
שֶׁהֻנְּחוּ עַל מִגְרַשׁ הַחוֹל הַקָּשֶׁה) וְהַשָּׁמַיִם הִשְׁחִירוּ מֵעָלַי.
אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁהַכַּדּוּר הַדֶּמוֹנִי שִׁנָּה כִּוּוּן
תּוֹךְ תְּנוּעָה, נָחַת עַל אֶבֶן אוֹ קֵפֶל אֲדָמָה, נִתַּז
אֶל פִּנַּת הָרֶשֶׁת הַדִּמְיוֹנִית, חָצָה
אֶת גּוֹרָלִי.

2.

בְּעֶצֶם, הֶעֱדַפְתִּי כַּדּוּרְסַל.
בְּבָקְרֵי שַׁבָּת הָלַכְתִּי עִם אַבָּא לַמִּגְרָשׁ שֶׁלְּיַד בֵּית הַסֵּפֶר.
אֲנִי זוֹכֵר אֲוִיר חָרְפִּי, צוֹנֵן, עַל פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַי.
(מִדֵּי פַּעַם אִמֵּן בְּהִתְנַדְּבוּת אֶת נִבְחֶרֶת הַכִּתָּה וַאֲנִי
בִּתְמִימוּתִי הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבְּכָךְ קָנָה לִי מָקוֹם
בַּחֲמִישִׁיָּה הַפּוֹתַחַת.) שָׁנִים
שֶׁלֹּא בָּא בְּאַפִּי רֵיחַ הַגּוּמִי הַקַּר שֶׁל הַכַּדּוּר.

3.

זִכְרוֹנוֹת הַיְּסוֹדִי מֻטָּלִים בַּעֲרֵמָה כְּמוֹ כִּסְּאוֹת הַכִּתָּה בַּהַפְסָקָה.
הֻחְרַמְתִּי, הֻפְקַרְתִּי עַל אִי חִוֵּר, חֲסַר שֵׁם, בֵּין מִגְרַשׁ הַכַּדּוּרְסַל
לָאֵיקָלִיפְּטוּס הַגָּדוֹל שֶׁהִתְנַשֵּׂא בְּפִנַּת הָרְחוֹב שֶׁלִּי.
הַבָּנִים נָעֲלוּ אֶת פְּנֵיהֶם, סוֹבְבוּ אֶת בָּרְגֵי
הַשְּׁתִיקָה, פַּעַם וְעוֹד אַחַת, כְּמוֹ בְּשִׁעוּרֵי הַמְּלָאכָה
בְּסַדְנַת הַמַּרְתֵּף הַמְּאֻבֶּקֶת. הַבָּנוֹת חָיוּ, צוֹחֲקוֹת,
עַל חוֹף לָבָן מִשֶּׁלָּהֶן.

4.

אֲבָל בַּיָּמִים הַבְּהִירִים יוֹתֵר שֶׁל כִּתָּה א'
קָרָא לִי חֲבֵרִי מִן הַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית לְשַׂחֵק עַל הָעֵשֶׂב הָרָצוּץ,
הַשִּׁכּוּנִי. הַכַּדּוּר שֶׁלָּנוּ הָיָה מְחֻסְפָּס וּמָרוּט מֵחֳרָפִים אֲרֻכִּים,
אַסְפַלְט וְאַבְנֵי מִדְרָכָה, הִדִּיף נִיחוֹחַ עוֹר
וַאֲדָמָה. וְהוּא, כַּדּוּרַגְלָן נִפְלָא, שׁוֹעֵר מָהִיר, קַל
אֵיבָר, עוֹפֵף בְּלִי פַּחַד בָּאֲוִיר.
בְּמִלִּים כִּבְדוֹת רֶגֶל, חֲבוּלוֹת שְׁגִיאוֹת כְּתִיב,
רָשַׁמְתִּי אֶת קוֹרוֹתֵינוּ בְּמַחְבֶּרֶת סוֹדִית.
מַפְרִיד כְּבָר אָז בֵּין מָעוֹף
וַאֲדָמָה קָשָׁה.
הֵד הַנְּחִיתָה רוֹחֵף בְּעַצְמוֹתַי עַד הַיּוֹם.

ליאור, בספר שיריך החדש אתה מביא לידי ביטוי בולט את הקרבה בין השירה לחיים. פחות ספרות, יותר משפחה. איך אתה רואה את הדברים?

"ספר שירי הרביעי, 'באור החם', ראה אור באוגוסט 2008. בפברואר אותה שנה נולדה בתי הבכורה. עבורי הקשר בין השניים אינו מקרי, ולא רק משום שהספר פותח ונסגר בשירים המוקדשים לה" מספר ליאור שטרנברג. "השירה שלי השתדלה תמיד להשאר קרובה לחיים, ליומיום, אבל נדמה לי שהקשר הזה רק הופך משמעותי יותר עתה.
קשה מאד לדבר על שירה, בוודאי על שירתך שלך. קל מאד להיסחף מעלה או לחלופין, להתכנס בתוך הגדרות עמומות. אוכל אולי לומר רק שהשירה שאני כותב וקורא מלווה אותי כל חיי הבוגרים והיא קיימת מבחינתי כזרם קבוע, גם בימים בהם המציאות דורסנית יותר. באחד השירים בספר אני מבקש מן השירים ללמד אותי 'לצאת מהשירים', ומתכוון לאיזשהו צורך שחשתי להפסיק לחיות רק במעגלי השירה, להנכיח את עצמי בעולם גם מעבר למילים. ההורות, המשפחה, הזוגיות, הכתיבה והוראת הספרות, הם המעגלים השלובים המאפשרים זאת, האחד מזין את האחר".

"האמת היא", מוסיף ליאור, "שכאשר אני מסתכל סביבי, על חברי לקבוצת 'כתובת' ומשוררים אחרים בני דורי וותיקים ממני, נדמה לי שבמקרים רבים, ובניגוד אולי לדימוי המסתגר המתבודד של המשורר בחברה, אין סתירה בין חיים משפחתיים, חברתיים, ובין כתיבה משובחת, מעמיקה ומאתגרת".

אורי הולנדר: ליאור שטרנברג - מן הדפים אל החיים

בתי, ברחם אִמָּהּ

עַכְשָׁו זְרוֹעוֹתֶיהָ הַזְּעַרְעָרוֹת מְשׁוּכוֹת מֵאֲחוֹרֵי רֹאשָׁהּ הֶעָצוּם,
כֻּלָּהּ מִשַּׁיֶּטֶת עַל גַּלֵּי סִיאֶסְטָה חֲמִימִים,
וְכַעֲבֹר רֶגַע נִלְכֶּדֶת בְּעֵין הָאוּלְטְרָסָאוּנְד
הֲדוּקָה אֶל דֹּפֶן אִמָּהּ, עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת, מַקְשִׁיבָה
לְלִבָּן הַכָּפוּל.

נְשָׁמָה רוֹחֶצֶת, שְׁוַת נֶפֶשׁ
לַטֶּבַע הַקַּמָּאִי הַמְעַגֵּל בָּהּ אֵיבָר לְאֵיבָר,
פִּתּוּל רַךְ לְפִתּוּל. חֲפִיסַת שׁוֹקוֹלָד
וַהֲלִיכָה נִמְרֶצֶת בְּצָהֳרֵי הָעִיר נִדְרְשׁוּ לְעוֹרְרָהּ
מִתַּרְדֵּמָתָהּ הַשַּׁבְּלוּלִית, וְעַתָּה הִיא מַסְבִּירָה אֵלֵינוּ פָּנִים
וּמְגַלָּה בְּרִחוּף לְאָחוֹר אֶת מִינָּה
הַחֲשָׁאִי.

אֲנִי נִזְכָּר אֵיךְ בִּצְעִירוּתִי חָרַדְתִּי מִפְּנֵי הָאֹשֶׁר.
הַכְּאֵב, הֶאֱמַנְתִּי, מְיַלֵּד אֶת הַשִּׁירִים מִוְּרִידַי.
טָעוּת.

                  מתוך באור החם, הקיבוץ המאוחד/ריתמוס, 2008

 

באולם הספריה מקרינים את אבידניום 2005

במאי: יהודה קווה, מפיקה: לאה לוין
בהפקת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1

הסרט מביא את אהבותיו, חייו ושירתו שלdavid avidan
דוד אבידן.
אבידניום – ספק יסוד כימי שטרם התגלה, ספק הטיית המילה 'אבדון' ותל-אביב של פעם בשחור לבן, ש"הדילמה שלה בשעות מסוימות של היום היא אם לפעול או לבעול" (דוד אבידן). אבידן הותיר אחריו אינספור טקסטים, קלטות, סרטי קולנוע, מאמרים, ביקורות, ציורים, תצלומים וטקסטים אחרים – כמי שחשש מהאיינות בחייו ולאחר מותו, תעד תיעוד מוקפד ומפורט של שנות חיים ויצירה, מאז ימי הילדות – החל מהקשר החזק עם אמו, מחלת הקצרת, החנק וחרדת המוות התמידית, דרך הנעורים ועד שנות הבגרות, שיא היצירה והסוף הטרגי. משוררים, חברים, חוקרי ספרות וארבע נשותיו של אבידן מספרים עליו – כל אחד מנקודת מבטו וחוויותיו האישיות עם אבידן, בליווי קטעים מתוך הסרטים הקצרים שיצר ולצד שיריו המובאים בקולו ובקולות אחרים.

יהודה קווה מספר: "אמר נתן זך: 'אבידן עוד בחייו הכין את הסרט שיוקרן לאחר מותו'. אבידן ביים סרטים קצרים, הירבה להצטלם ולתעד את עצמו, שמח להתראיין, הקליט בקריאתו המיוחדת כמה משיריו, נישא ל-4 נשים 'רשמיות' ואני הסקרן, מוקסם משירתו ומדמותו, ליקטתי מכל אלו, הוספתי שניים שלושה חברים וחכמי שירה ועוד גרפיקאי גאון (אלעד דן) והסרט קם ונהיה.

בכל זאת אני מציע לכל מי שראה את הסרט להתרחק ממנו, לשכוח אותו – ואז ורק אז לחזור אל הספר אל המילים כדי לחוות באמת את שירתו הגדולה של דוד אבידן".

למצגת שיריו של דוד אבידן באתר החוג לשוחרי שירה

וְעַכְשָׁו אֲבִידָן דָּוִד
גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שִׁכְחָה
וְנִזְכָּר בְּעַצְמוֹ מֵחָדָשׁ
בְּעוֹד אַלְפַּיִם שָׁנָה
וְעוֹלֶה מִן הַמָּוֶת חַלָּשׁ
בְּעֵינַיִם דְּבוּקוֹת מִשֵּׁנָה.

 

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

חזרה לעמוד הראשי