פסטיבל מטולה ה-12-מפגש קריאה ראשון

במפגש הקריאה הראשון משתתפים המשוררים:

יקיר בן-משה, אורית גידלי, טל ניצן, ענת שרון-בלייס

עודד גדיר – פסנתר ושירה│יאיר רובין – גיטרה ושירה│ מנחה: יורם ניסינוביץ'

האולם טרם התמלא. רבים עושים את דרכם לכיוון מטולה, מתעכבים בפקקים.


עודד גדיר שר שיר אותו כתב והלחין:

המנונים

תִּכְתֹּב, תִּכְתֹּב עַל זֶה שִׁירִים
דְּגָלִים וְהִמְנוֹנִים
כָּאֵלֶּה שֶׁנּוּכַל לְנַפְנֵף בַּטְּקָסִים, לְמַלֵּא מוֹעֲדוֹנִים, לִהְיוֹת בָּעִנְיָנִים
תִּכְתֹּב, תִּכְתֹּב עַל זֶה שִׁירִים
עַל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ כְּבָר יוֹדְעִים
כָּאֵלֶּה שֶׁנּוּכַל לְנַפְנֵף בַּטְּקָסִים, לְמַלֵּא מוֹעֲדוֹנִים, לִכְתֹּב בָּעִתּוֹנִים
תִּכְתֹּב עַל הַדְּבָרִים שֶׁקָּרוּ לִפְנֵי שָׁנִים
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים, כְּשֶׁהָיִינוּ חֲכָמִים
תַּזְכִּיר לָנוּ צְבָעִים שֶׁל פְּרָחִים וְשֶׁל חַגִּים
תְּסַנְוֵר אֶת הָעִוְּרִים, תַּחְרִישׁ אֶת הַחֵרְשִׁים וְתִכְתֹּב,
תִּכְתֹּב עַל זֶה שִׁירִים

לשמיעת עודד גדיר שר את שירו "המנונים"

כאשר אתה כותב שיר, האם כבר בעת כתיבתו אתה חווה אותו בלבוש מוסיקלי?

"כשאני כותב טקסט אני בעצם מלחין אותו במידה מסוימת תוך כדי הכתיבה" משיב עודד. "המילים מונעות על ידי תחושה קצבית ואני אפילו מדמיין בעת הכתיבה את הצורך שיהיה לי על הבמה בדיאלוג עם הקהל. אני מנסה במודע לכתוב טקסט שבעזרתו יהיה לי יותר קל לצאת אל הקהל ולגעת בו. השיר 'המנונים' הוא דוגמה טובה".
"כשאני מלחין טקסט של משורר" מוסיף עודד "יש התמודדות לא פשוטה עם עולם שהוא בדרך כלל יותר מורכב ועמום מהעולם שנוצר בטקסט של שיר פופ. אתה מוצא את עצמך מחפש צבעים מוסיקליים מאוד מדויקים שיצליחו להביע את הרעיונות והתחושות הכה מדויקים ששירה טובה יכולה להביע.
מצד שני יש משהו מאד משחרר בהלחנת טקסט שלא אתה כתבת. באופן מסוים אני פחות מחויב לעולם האישי שלי ויכול להשתמש בשפה מוסיקלית שונה, לחקור מחוזות מוסיקליים פחות טבעיים לי ואשר יכולים להיות מאוד מרתקים ומרגשים. הרי אחד מהתענוגות הגדולים ביצירה הוא להמציא את עצמך מחדש ולברוא בכל פעם אני אחר. כשאני מלחין שירה אני מתחיל במקום שהוא מחוץ לטריטוריה שלי וזה תמיד מרגש ומסקרן – מה אמצא שם".

איך אתה רואה את עצמך בצומת שבין מוזיקה פופולרית ובין המוזיקה שחיברת לתיאטרון?

 "הלחנה לתיאטרון היא עניין מורכב עבורי. גדלתי בתוך עשיית תיאטרון והעולם של במאים ושחקנים מוכר לי היטב. מוסיקה בתוך העשייה התיאטרונית היא בעיני בראש ובראשונה מוסיקה 'שימושית', כלומר מטרתה לעזור ולהתלוות לעשייה אמנותית אחרת. בהצגה – השחקנים, הבמאי והמחזה נמצאים במקום הרבה יותר חשוב ומרכזי מהמוסיקה. רובם גם לא באמת רואים במוסיקה אלמנט קריטי בעשייה התיאטרונית. ניתן להבחין בכך באופן בולט בהתעלמות הכמעט מוחלטת של מבקרי תיאטרון מהמוסיקה בהצגות. לרוב הם פשוט לא מזכירים אותה ואם כן אז באופן מצומצם ושולי" הוא מציין.
"לכן ההנאה שלי בתיאטרון היא מזה שאני חלק מ'מפעל'. ההצגה היא עולם שלם, פיסת מציאות, שנוצרת בעבודת צוות של הרבה אנשים וכיף להיות חלק מזה. בעשיית פופ אתה לבדך.
לעומת זאת, בעשיית שירים (אני מעדיף "לעשות שירים" על 'הלחנת מוסיקה פופולרית') יש מבחינתי ביטוי משמעותי פי כמה ליכולות שלי, לשפה האמנותית שלי, לעולם האישי שלי כיוצר וכו'. כשמישהו מקשיב לשיר שלי זו חוויה טוטאלית שבמרכזה מצויה היצירה שלי ואני אף המבצע המרכזי. לכן, באופן עקרוני זה בכלל לא דומה לכתיבת מוסיקה לתיאטרון.
מעבר לכך, אני יותר ויותר מגלה שהדבר שגורם לי את הסיפוק הכי גדול הוא פשוט – לשיר! באולפן או על במה – לשיר. זה מנצח הכל, כי כאן כשאתה מדבר על ה'קול האישי והייחודי שלך' זו לא מטאפורה. זה אתה, פותח את הפה ושר".

 

על הבמה המשורר יקיר בן-משה, קורא מספר שיריו החדש yakir
"תנשום עמוק, אתה נרגש" שיצא בסדרת כבר, הוצאת כרמל, 2009.

יקיר סוחף בכתיבתו הייחודית, המצטיינת בהומור ובמעוף אסוציאטיבי עז, לאירועים ומפגשים שלו עם בנות זוגו על רקע העיר תל-אביב. יש בשיריו נתח-חיים שהמאזינים מאמינים לו בשל הדיבור האישי, נטול הפואטיקה הגבוהה והאינטימי.

"אֵין קוֹל מִלְּבַד הָעֵט הַדּוֹהֵר עַל דַּף הַנְּיָר, וּבְכָל זֹאת, הָרַעַשׁ כָּאן מַחְרִישׁ אָזְנַיִם." כותב יקיר בספר שיריו הראשון "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" אשר ראה אור בהוצאת עם עובד, 2003, (פרס שר התרבות לשנת תשס"ג).

 

חיים פשוטים

עַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁחָזַרְתִּי מִבִּקּוּר אֵצֶל סָבְתָא שֶׁל מֵרַב
אֲנִי מַתְחִיל לְהָבִין אֶת הַפֶּה וְהַבָּשָׂר.
אָכַלְנוּ בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת, טְבוּלָה בְּקוֹטֶג' עַל פְּרוּסַת לֶחֶם
וְאָמַרְתִּי לְמֵרַב שֶׁתָּשִׂים לֵב כַּמָּה הַחַיִּים פְּשׁוּטִים
בְּפַרְדֵּס חַנָּה "הַכֹּל טִבְעִי כָּאן", הֵעַרְתִּי בְּעוֹדִי
גּוֹרֵף אֶת לַחְלוּחִית הַבֵּיצָה לְתוֹךְ הַפְּרוּסָה
וְשָׁתִינוּ תֵּה עִם עָלִים קְטַנִּים, אַחַר-כָּךְ עִם עָלִים גְּדוֹלִים
גִּהַקְתִּי פַּעַם, פַּעֲמַיִם – עַד שֶׁהֶחְלַטְנוּ לָשׁוּב לְתֵל אָבִיב.
כָּל הַדֶּרֶךְ הִתְוַכַּחְנוּ.
הִסְבַּרְתִּי שֶׁהַגּוּף מְשׂוֹחֵחַ אִתָּנוּ רַק כְּשֶׁהוּא רָעֵב
אֲבָל הִיא תִּקְּנָה אוֹתִי בַּעֲדִינוּת:
"זֶה לֹא שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב, הַשָּׂפָה בֵּינֵיכֶם שְׁגוּיָה
"מֵאָז אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר יוֹתֵר בָּרוּר.
אֲנִי אוֹמֵר "קָדִימָה", וְהַגּוּף סוֹגֵר חַלּוֹן.
אֲנִי אוֹמֵר "תַּפּוּחַ", וְהַגּוּף מִתְיַשֵּׁב עַל הַמִּטָּה.
אֲנִי אוֹמֵר "שֻׁלְחָן", וְהַגּוּף מִתְכַּסֶּה בְּמַצָּעִים.
שׁוּב טָעִיתִי. דָּבָר אֵינוֹ כַּשּׁוּרָה.

                    מתוך "תנשום עמוק, אתה נרגש", הוצאת כרמל, 2008

המשורר יקיר בן-משה (יליד 1973, תל אביב), מעיד על עצמו בבלוג שלו: "משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות". יקיר משמש כעשר שנים בתפקיד העורך הספרותי של "בית ביאליק בתל אביב", כותב רשימות לעיתונות על ספרי שירה וביקורות על מוסיקה קלאסית ואופרה, חבר מערכת "הליקון" ומנחה סדנאות לכתיבת שירה ופרוזה. שיריו מתפרסמים בעיתונות היומית, בכתבי העת ובאנתולוגיות, ותורגמו לשפות שונות.

יקיר, שיריך נכתבו מתוך מערך של רגשות והתרגשויות, בעברית משולחת רסן כביכול אך מוקפדת מאד. ספר בבקשה על ספרך החדש:

"ספר שירי החדש, 'תנשום עמוק, אתה נרגש' הוא פרטיטורה של גוף. הגוף האירוטי, היצרי, היומיומי, הפשוט, הנמוג אל תוך הבשר", אומר יקיר. "הספר שלי הוא מעין אוטוביוגרפיה פואטית של פגישות, פרידות, מעשים של יום יום, מציע אינספור התבוננויות בגוף ומתוכו ברגעיו החשופים ביותר, מבעד לכתיבה ישירה וקונקרטית, יומיומית. השירה שלי מתרחקת מן הדרמה, מן השגב ומן המטאפוריקה הלירית כבדת המשקל. הספר מבקש לתת שמות וקולות למציאות העכשווית, בכל אחד מהשירים שלי מתקיים דיאלוג: עם אשה, עם מלחין, עם גוף, עם בדידות".

בהמנון הראשון

אִם תִּשְׁאֲלוּ לְמַה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ, בְּקֹשִׁי אוּכַל לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ.
אֶתְמוֹל זֶלְדָּה יָשְׁבָה עַל בִּרְכַּי וְלִקְּקָה אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ. מְאֻחָר יוֹתֵר
נָשָׂאתִי אוֹתָהּ לְכִוּוּן סַפַּת הַסָּלוֹן. הִשְׁכַּבְתִּי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
וְשָׁמַעְנוּ אֶת קַנְטָטָה 144 שֶׁל בָּאךְ. כְּבָר בַּהִמְנוֹן הָרִאשׁוֹן הִיא עָצְמָה
עֵינַיִם. נָשְׁכָה אוֹתִי בַּעֲדִינוּת. אִם תִּשְׁאֲלוּ, אָשִׁיב שֶׁאֲנִי לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ
לְדָבָר פְּרָט לַמְּשֻׁלָּשׁ הֶעָמֹק שֶׁנִּסְדַּק בֵּין הַחֲתוּלָה, הַמּוּסִיקָה וּבָּאךְ.
רַק אֲנִי וְהַחֲתוּלָה כּוֹתְבִים עַכְשָׁו.

 אילן ברקוביץ על יקיר בן משה "החלום שלי הוא להפסיק לכתוב"

 

טל ניצן, משוררת ומתרגמת פורייה, בעיקר מהשפות הלטיניות,
קוראת שירים מספר שיריה הרביעי "לשכוח ראשונה". על ספרה זה זכתה ניצן בפרס אקו"ם לשירה שהוגשה בעילום שם.

למשל

הָיִיתִי כּוֹבֶשֶׁת אֶת פָּנַי בֵּין שָׁדָיו שֶׁל
לוֹחֵם הַסּוֹמוֹ. הָיִיתִי נֶחְבֵּאת
בֵּין עֲמָקָיו וַהֲרָרָיו.
וְהוּא הָיָה אוֹסֵף אוֹתִי בְּלֹא אַהֲבָה וּלְפִיכָךְ
בְּלֹא הַכְאָבָה. לֹא בַּהֲבָנָה וְלֹא בְּהִפּוּכָהּ
שֶׁל הֲבָנָה.
וְלֹא הָיָה שׁוֹתֶה מִלִּים מִפִּי
מַכְפִּיל אֶת נְשִׁימוֹתַי
רוֹאֶה בִּי פָּנִים כָּאֵלֶּה אוֹ אֲחֵרוֹת –
הָיָה בְּקשִׁי חָשׁ שֶׁבָּאתִי בִּבְשָׂרוֹ.

טל ניצן, ילידת יפו, התגוררה בבואנוס איירס tal nitzan
בבוגוטה ובניו-יורק, כיום חיה בתל-אביב. היא עורכת את סדרת "לטינו" לספרות היספאנית מתורגמת, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את סדרת "מקומי" לספרות עברית בהוצאת כרמל, ואת כתב העת "אורות" ליצירה בעקבות יוצרים. טל ניצן תרגמה עשרות יצירות בשירה, בפרוזה ובתיאטרון מספרדית ומאנגלית, זכתה בפרסים רבים, ובין 2005-2002 יצאו לאור חמישה מספרי שיריה.

לשאלתך

זֶה הָיָה הָאָרֹךְ בַּצְּעָדִים שֶׁיָּדַעְתִּי.
אָבִיב נִדְחַס לַקַּיִץ וְקַיִץ
כְּבָר הֵחֵל לְרוֹפֵף אֲחִיזָה
וְעַל הַכֹּל אוֹתָהּ הַחֲשֵׁכָה.
כְּמוֹ מְטַפֶּסֶת הָרִים הֲפוּכָה
גִּלִּיתִי, מִתַּחַת לְכָל קַרְקָעִית
נִפְתַּחַת אַחַת חֲדָשָׁה. לֹא,
אֵין מַה לְּהִתְרַפֵּק עַל זֶה
וְאֵין מַה לְּחַדֵּשׁ כִּמְעַט:
אַתָּה חוֹתֵר בַּיְּמָמוֹת הָאֲרֻכּוֹת
כְּמוֹ אוֹטוֹמָט, אוֹזֵר כּוֹחוֹת הַרְבֵּה
לְהֵעָנוֹת לַחִיּוּנִי בִּלְבַד, מֵבִין
שֶׁזֶּה שֶׁלְּךָ וְרַק שֶׁלְּךָ, יוֹתֵר
מִכָּל מַה שֶּׁאֵי פַּעַם
יִהְיֶה שֶׁלְּךָ, יוֹצֵא לַחוּץ
אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה – אוֹ אַרְבָּעָה? –
יָמִים בִּפְנִים וּמִשְׁתָּאֶה
עַל כָּל הָרַעַשׁ וְהָאוֹר.
גַּם הֵם תּוֹהִים עָלֶיךָ רֶגַע,
אַחַר כָּךְ פּוֹצְעִים.
בַּצָּהֳרַיִם כְּבָר נוֹגְשִׂים בְּךָ
גַּעְגּוּעִים קָשִׁים לַלַּיְלָה, שָׁעָה
עוֹבֶרֶת כְּמוֹ שָׁנָה, אֵינְךָ
חוֹשֵׁב עַל כְּלוּם
רַק עַל שֵׁנָה, סוֹף סוֹף אַתָּה
קוֹרֵס עַל הַמִּטָּה, אֲסִיר תּוֹדָה:
רַק הַגָּרוֹן נֶחְסַם אֲבָל
הַמָּוֶת הַקָּטָן עוֹד מִתְמַסֵּר,
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל יוֹם חַי, אַמְבָּט חָמִים
לְמַכְאוֹבֵי עָמָל, צֹרִי מְרַפֵּא –
אֵיךְ זֶה נִגְמַר? פָּשׁוּט,
כְּמוֹ שֶׁהִתְחִיל. יוֹם אֶחָד זֶה פִּתְאוֹם
מַשְׁלִיךְ אוֹתְךָ שׁוּב אֶל הַחוֹף.
רוּחַ קַלָּה, הַצֶּבַע סְבִיבְךָ מִתְבַּהֵר,
רַגְלֶיךָ רוֹעֲדוֹת מְעַט בַּחוֹל,
חוֹזֵר אֵלֶיךָ הַדָּבָר. אֲבָל תָּמִיד
אַתָּה יוֹדֵעַ: הַמַּבָּט הַסַּבְלָנִי הַזֶּה
נָח עָלֶיךָ מֵרָחוֹק

טל, במה עוסקים שירי ספרך "לשכוח ראשונה"?

"אלה זכרונות מילדות שהיטלטלה בין יבשות" היא אומרת, "געגועים שהתחילו כבר בתוך האהבה, יופיה הרחוק והחסר של בואנוס איירס, יופיה הקרוב והסמוי של תל-אביב, ויש גם רומאנים חטופים עם שתי ערים מזרח-אירופיות ומשורר ארגנטיני קודר" היא מוסיפה.

חסד

אֶת עֶלְבּוֹן רַעֲבוֹנוֹ שֶׁל הֶעָנִי לֹא תְּפַיֵּס
וְאֶת תְּשׁוּקַת הַנּוֹקֵם הַיּוֹקֶדֶת לֹא תְּשַׁכֵּךְ
וְעַל הַבַּיִת הַמִּתְנַתֵּץ בְּגוּפְךָ לֹא תָּגֵן
וְאֶת עֶגְלַת הַתִּינֹקֶת הָעוֹלָה בִּסְעָרָה
לֹא תִּבְלֹם וְתוֹרִיד אַרְצָה בְּרֹךְ
וְאֶת מֶמְשֶׁלֶת הָרֶשַׁע לֹא אַתָּה תְּכַלֶּה מִן הָאָרֶץ
עֲשֵׂה אֵפוֹא לְבֵיתְךָ
לֵךְ אֶל אוֹהַבְךָ
אֶל יְחִידְךָ
אֶל הַתְּחִנָּה הַצְּהֻבָּה בַּחֲרַכֵּי עֵינָיו
וּכְבשׁ אֶת פָּנֶיךָ בְּפַרְוָתוֹ.
לִטּוּף אֶחָד
לְחָתוּל אֶחָד
בָּעוֹלָם.

 

אורית גידלי קוראת ממחזור שיריה "שירים לאשה מתה".orit-gidli
"השירים הם על משפחה שקפצה לתוך חייה לאחר אשה שקפצה לתוך מותה" היא מציינת בשקט.

הקהל מחריש; לא מוחאים כפים, מאזינים בקשב להתמודדותה באמצעות השפה עם משפחה העומדת בצל האובדן.

אורית גידלי, ילידת 1974. ספרה הראשון "עשרים נערות לקנא" יצא לאור בשנת 2003 ועובד למחזה "ארזת לבד" שהוצג בפסטיבל עכו 2006. ספרה השני "סמיכות" יצא לאור השנה בסדרת ריתמוס לשירה של הוצאת הקיבוץ המאוחד. לפרנסתה מלמדת אורית סדנאות כתיבה בשיתוף עם הסופר אשכול נבו ומרצה ל"כתיבה שכנועית" באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אריאל.

סיפור חייה הבוגרים של אורית גידלי, נוכח בעוצמה רבה במחזור השירים "שירים לאישה מתה". בשיריה היא מנהלת שיח ישיר, לעיתים נוקב ומאשים, עם בת הזוג הראשונה של בן זוגה אשר התאבדה והותירה אחריה תינוקת בת מספר חודשים, אותה בחרה גידלי לגדל.

המשוררת אורית גידלי מעדיפה חיים - מאמר ביוגרפי במעריב

אַתְּ

מתוך המחזור: שירים לאשה מתה

כְּשֶׁעָלִית בַּמַּעֲלִית לֹא הֶחְזַקְתְּ אוֹתָהּ בְּיָדַיִךְ.
כְּשֶׁהִשְׂתָּרַעְתְּ עַל הַמִּטָּה לֹא הֶחְזַקְתְּ אוֹתָהּ בְּיָדַיִךְ.
כְּשֶׁפָּתַחְתְּ אֶת הַחַלּוֹן וְהָרוּחַ נָשְׁבָה, לֹא הֶחְזַקְתְּ אוֹתָהּ בְּיָדַיִךְ.
צִנָּה כָּזוֹ יָכְלָה לִגְרֹם שֶׁתִּצְטַנֵּן.
כְּשֶׁלָּקַחְתְּ אֶת כַּדּוּרֵי הַטִּשְׁטוּשׁ לֹא הֶחְזַקְתְּ אוֹתָהּ בְּיָדַיִךְ.
כְּשֶׁנֶּעֱמַדְתְּ עַל הָאֶדֶן לֹא לָקַחַת אוֹתָהּ בְּיָדַיִךְ.

הִיא שָׁכְבָה בְּמִטָּתָהּ. מִדֵּי פַּעַם הִשְׁמִיעָה בֶּכִי מִתּוֹךְ שֵׁנָה.

אֲנָשִׁים נֶאֶסְפוּ לָנוּד סְבִיב שְׂמִיכָתָהּ,
לָנוּד כְּמוֹ כָּל נַדְנֵדוֹת יַלְדוּתָהּ הַנֶּאֱסָפוֹת כְּנֶגְדָּהּ,
זוּזוּ יְלָדִים תְּנוּ לָהּ שֶׁתִּהְיֶה רִאשׁוֹנָה.
קוֹמָה אַחֲרֵי קוֹמָה עָבַרְתְּ.
חֶבֶל הַטַּבּוּר רִחֵף אַחֲרַיךְ
כְּמוֹ סֶרֶט שֶׁל מַתָּנָה
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּנָּתֵן

"בספרי 'סמיכות' רציתי לראות מה קורה בתחרות בין האהבה החד פעמית לבין הכוחות הנוגסים בה פעם אחר פעם" מספרת אורית. "מה קורה בין אמא לילד, בין אשה לבן זוגה (כְּשֶׁאַתָּה אִתִּי בַּחֶדֶר אֲנִי יוֹתֵר שׁוֹכַחַת מִזּוֹכֶרֶת), ובין נכדה לסבה כשהעייפות, היסח הדעת, והזמן המצטבר לרעתם מלפפים את המשי סביב פרפר הזדהרותם והופכים אותם לגולם. ואיך, דווקא מתוך החיבוק הממית הזה, מצליח בכל זאת לבקוע שוב פרפר אחר שחי יום שלם אמיתי. רציתי, וזה כבר נתון בשם הספר, לראות כיצד הסמוך הופך לסמיך
דווקא מכח איזה אויב פנימי שממית את מה שחי כל כך, ורציתי, יותר מכל, לבקש לעצמי את החיים. אלו שדווקא בצלו של המוות מתחזקים. פספרטו המוות, אומרת הנכדה לסב באחד השירים, ממסגר לנו את היפה. הספר מנסה לשרטט ומבקש לא להפסיק לראות את התמונה בתוך מסגרת זו".

אֲנִי יִצְחָק הֶהָפוּךְ.
קֹדֶם מַכִּירָה אֶת קוֹלְךָ וְרַק אַחַר כָּךְ מִתְעַוֶּרֶת.
פַּעַם לְטָעוּת, פַּעַם לִבְרָכָה.
אָחוֹרָה מִשָּׁם אֲנִי אַבְרָהָם.
לֹא אִכְפַּת לִי מִי יַצִּיל אוֹתָנוּ יוֹתֵר
הָאֵל אוֹ הָאַיִל,
כָּל עוֹד נַעֲלֶה יַחְדָּו.
אָחוֹרָה מִשָּׁם גּוּפְךָ מִתְקַמֵּר
בְּבִטְנִי הָעֲגֻלָּה כְּתַפּוּחַ.
וְהָעֵץ הָעוֹמֵד וְהַנָּחָשׁ הַשּׁוֹכֵב
הֵם צִירִים שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִמְדֹּד אוֹתָנוּ
שֶׁחוֹמְקִים לַגַּן הַפְּנִימִי.
אוּלַי תַּעֲצֹר פֹּה הָאַהֲבָה.
עוֹד צַעַד אָחוֹרָה הַתֹּהוּ וָבֹהוּ,
עוֹד צַעַד קָדִימָה
הַתֹּהוּ וָבֹהוּ הַבָּא.

*

צֶמֶר גֶּפֶן בַּכָּרִית וְצֶמֶר גֶּפֶן בַּשְּׂמִיכָה,
צֶמֶר גֶּפֶן בַּדֻּבּוֹן וְצֶמֶר גֶּפֶן בַּבֻּבָּה,
אֲנִי מַנִּיחָה הַכֹּל סְבִיבְךָ וּמְחַכָּה,
שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּךָ הָעוֹלָם כְּאֶתְרוֹג.

 

"השירה היא סיסמוגרף של תנודות הנפש,anat blais
תנועות עדינות ותנועות סוערות, הנרשמות פעם ביד
בוטחת ופעם ביד מהססת" אומרת ענת שרון-בלייס,
מנחת המפגש הראשון.


נוף שני

א.

מֵחַלּוֹן בֵּיתִי אֲנִי רוֹאָה
אֶת הַכַּרְמֶל "הָאִי-נִרְאֶה" שֶׁל זֶלְדָּה
וְאֶת מְטוֹסֵי הַקְּרָב הַמַּמְרִיאִים מֵהַשָּׂדֶה הַסָּמוּךְ.
שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.
כְּשֶׁיּוֹרֵד הַלַּיְלָה אֲנִי שׁוֹמַעַת רַק
אֶת הַחֹשֶׁךְ
פּוֹנָה אֶל הָהָר הַדּוֹמֵם
וּמַקְשִׁיבָה לַמְּנוֹעִים הַמִּתְחַמְּמִים.
צְבָעָיו שֶׁל הַכַּרְמֶל הוֹפְכִים אֲפֵלִים
"מְחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וַעֲנָנָיו".

ב.

יַלְדִּי יָשֵׁן
כְּשֶׁיָּקִיץ
אֶפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן וַאֲלַמֵּד אוֹתוֹ לְהַקְשִׁיב.

ענת שרון-בלייס (1968) ילידת רמת-גן. את שנות ילדותה עשתה באיראן במסגרת שליחות הוריה. היא עורכת ומגישה ברשת א' של 'קול ישראל', כלת פרס אקו"ם ליצירה שהוגשה בעילום שם בתחום השירה. ספרה "האדמה היא מרחק" יצא בשנת 2004 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בעשר השנים האחרונות יוצרת ענת שרון-בלייס בתחום הרדיו, תוכניות דוקומנטריות העוסקות בשירה וספרות. תוכניותיה שודרו בגלי צה"ל וכיום היא עורכת ומגישה ברשת א' של 'קול ישראל'.

 רחל חלפי על ספרה של ענת שרון-בלייס "האדמה היא מרחק"

 
אהבה

אֶת הַמִּלִּים שֶׁלָּנוּ הֵנַחְתִּי בַּאֲרוֹן הַמִּטְבָּח
לְצַד צִנְצֶנֶת דְּבַשׁ, שַׂקִּית אֹרֶז וְקֻפְסְאוֹת תַּבְלִינִים,
בְּתוֹךְ שַׂקִּית נַיְלוֹן אֲטוּמָה.
עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ שְׁקֵטִים מְאֹד, מִסְתּוֹבְבִים בֵּין
חַדְרֵי הַבַּיִת כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים דּוֹבְרֵי שָׂפוֹת זָרוֹת,
שֶׁאֵינָם מְבַקְּשִׁים לוֹמַר דָּבָר אִישׁ לְרֵעֵהוּ.
רַק הַקּוּמְקוּם שׁוֹרֵק, כְּשֶׁהַמַּיִם מַגִּיעִים לִנְקֻדַּת
הָרְתִיחָה, אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן קוֹרֵאת לוֹ בְּקוֹל,
וְאַזְעָקָה מְרֻחֶקֶת נִדְרֶכֶת.
בַּלַּיְלָה, אֲנִי מִתְגַּנֶּבֶת אֶל הַמִּטְבָּח,
פּוֹתַחַת אֶת שַׂקִּית הַנַּיְלוֹן וְנוֹשֶׁפֶת פְּנִימָה.

"השירים בספרי הראשון 'האדמה היא מרחק'" מספרת ענת, "ביקשו להתחקות אחרי מרחקים שונים שנפערו בחיי, חלקם אישיים, אחרים מטאפוריים. עם יציאת הספר לאור (2004) עזבתי את העיר הגדולה ועברתי לחיות בעמק יזרעאל. המעבר נעשה מתוך בחירה" היא מציינת, "אך הוא לווה במשבר ובימים לא פשוטים, והסיסמוגרף החל לרשום מרחקים חדשים. מרחקים שנמדדים גם בקילומטרז' של הרכב אבל לא פחות מכך ואולי אף יותר, בקילומטרז' של הלב" היא מוסיפה.
"לפני שנה נולד בני בכורי וחווית האמהות החלה לחלחל אל תוך הכתיבה. במהלך ההריון כתבתי מעט שירים, שהפכו לבסוף למחזור השירים "חול". המילה הזאת מקפלת בתוכה את כל המשמעויות שחשתי בתוכי באותה תקופה. 'הַשִּׂמְחָה מֻגְדֶּרֶת מֵחָדָשׁ, הַפַּחַד מְדֻיָּק וְשָׁלֵם' כתבתי לאחר הלידה. הדברים נכונים לאמהות ונכונים ליצירה. שתי וערב של שמחה ופחד טבולים בנופי התפוחים של העמק, בגעגועים לרחובות ההומים ובהכרה שהאהבה עשויה מקירבה ומרחק".

 
בספריה נערכת הקרנה לסרטו של נתן זך – פגישה עם משורר

הסרט מביא מפגש אינטימי עם משורר גדול,natan zach
המתעמת באומץ ובכנות עם נפתולי 50 שנות יצירה
ועם הדרך הארוכה שעשו התרבות העברית והחברה הישראלית. כמה משיריו מובאים אל המסך במבע טיפוגרפי מרהיב – בקולו שלו, בקולות אחרים ובליווי מוסיקלי מקורי.
במאי: יהודה קווה, מפיקה: לאה לוין. הפקת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1

גדול הוא האומץ לחכות

גָּדוֹל הוּא הָאֹמֶץ לְחַכּוֹת
מִן הָאֹמֶץ לִשְׁפֹּךְ אֶת הַלֵּב.
בִּכְאֵב אֶפְשָׁר לִשְׁבּוֹת לֵב
אֲנָשִׁים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם מְחַכִּים:
כָּאן אַתָּה לְבַד. אַתָּה תּוֹלֶה תְּמוּנָה
עַל הַקִּיר, מְיַשֵּׁר מַרְבַד, מַקְשִׁיב לַצְּעָדִים,
חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה אֻמְלָל, זוֹכֵר מִיָּד שֶׁאֵין זֶה גּוֹרָל
מְיֻחָד לְךָ. אֲבָל קוֹרֵעַ מִכְתָּב לִגְזָרִים, נִזְהָר.
כָּאן אַתָּה בִּרְשׁוּתְךָ לְגַמְרֵי: שְׁפֹט
אֶת עַצְמְךָ, אִם הֶכְרֵחַ הוּא.
אַךְ זְכֹר: גַּם זֶה אֵינוֹ הָעִקָּר

"במלאכה הקשה של עשיית סרט עם נתן זך, החל הבמאי פרדי גרובר" מספר הבמאי יהודה קווה. "כל הכבוד לאומץ לבו! ואני המשכתי את דרך המהמורות והחתחתים, מנת חלקו של כל במאי המבקש להנציח על פילם משורר בחייו.

היום, אחרי שנשארתי בחיים (בקושי) אני אומר לעצמי: אולי – היה כדאי!
נתן זך, בן 80 כמעט (עד 120!) בהצגת יחיד של חשיפה ושל וידוי, בקריאה נפלאה של שיריו (כפי שרק הוא יודע), וחברים משבחים – מבוא נאות לפסטיבל הופעת שלושת הכרכים של כל שירתו".

נגד פרידה

הַחַיָּט שֶׁלִּי הוּא נֶגֶד פְּרֵדָה
לָכֵן, כָּךְ אָמַר, לֹא יִסַּע עוֹד, אֵינוֹ
רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִבִּתּוֹ הַיְּחִידָה, הוּא בְּהֶחְלֵט
נֶגֶד פְּרֵדָה
פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְׁתּוֹ וְאוֹתָהּ
שׁוּב לֹא רָאָה (אוֹשְׁוִיץ). נִפְרַד
מִשְּׁלֹשׁ אַחְיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן
לֹא רָאָה (בּוּכֶנְוַאלְד). פַּעַם
נִפְרַד מֵאִמּוֹ (אָבִיו מֵת בְּשֵׂיבָה
טוֹבָה). עַכְשָׁו הוּא
נֶגֶד פְּרֵדָה.
בְּבֶּרְלִין הוּא הָיָה
מוֹדָעוֹ וִידִידוֹ שֶׁל אָבִי. הֵם בִּלּוּ בַּנְּעִימִים
בַּבֶּרְלִין הַהִיא. אוֹתָהּ תְּקוּפָה
חָלְפָה, אֲרוּרָה. מֵעַתָּה
לְעוֹלָם לֹא יִסַּע. הוּא
בְּהֶחְלֵט
(אָבִי מֵת בֵּינְתַיִם)
נֶגֶד פְּרֵדָה.

                  מתוך "חלב ודבש", הוצאת עם עובד.

למצגת שיריו של נתן זך באתר של החוג לשוחרי שירה

 

חזרה לעמוד הראשי

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل