הצל שברעם אינו מכיר

מאת: עמוס לויתן 

המסיים לקרא את צל עולם של ניר ברעם (עם עובד 2013) amos levitan name2חש בפיו טעם תפל כטעמה של כתבה עיתונאית היודעת משהו על כל דבר (מפיננסים בינלאומיים ועד פילוסופיים אופנתיים), ושום דבר מעמיק על משהו. על אף היומרה של ברעם לכתוב רומן נבואי גלובאלי בן מאות עמודים (482) וחרף הבקיאות המציצנית שלו בהוויות העולם הגדול (מוושינגטון עד לה פאס, ומלונדון עד קינשאסה וירושלים), הרי מבחינה רעיונית, והיא המהותית,
הַסְכֶמָה שהוא משרטט פשטנית למדי: מצד אחד ניצבת חברת הייעוץ האסטרטגית MSV (על שם שלושת מייסדיה – מאיו, סטיינבק, ונדרסלייס – שגם הישראלי גבריאל מנצור נקשר אליה) מוושינגטון, ומצד שני הקבוצה האנרכיסטית מלונדון, הקוראת לשביתה עולמית של מיליארד שובתים ב-11.11.


חברת הייעוץ MSV כמו גם העולם הקפיטליסטי ליברלי שהיא מייצגת, קורסת לבסוף ופושטת רגל (כולל השלוחה הישראלית של גבריאל מנצור) במשבר הפיננסי העולמי של שנת 2008. אבל בעיקרה זו פשיטת רגל מוסרית בשל היותה מעורבת בעסקות נשק בקונגו המשמש לרצח חפים מפשע.

על פי הגיון הדברים בספר לא ייתכן כלל קפיטליזם כלשהו, אפילו ליברלי ביותר, שלא יהיה נגוע בשחיתות. וכך, הקבוצה הלונדונית, אף שהיא זורעת הרס וחורבן ברחבי העולם (מציתה גלריות ומוזיאונים, משחיתה יצירות אמנות, מפוצצת בנקים, חוטפת מנכ"לים ומנהלי תאגידים ומתעללת בהם) ולא ברור אם היא משיגה את יעדה, שביתה של מיליארד בני אדם, היא בכל אופן המנצחת המוסרית ברומן.

ושני סימנים מובהקים נוספים יש לכך ברומן,
בעלילה ובלשון הסיפור. nir baram book
בעלילה, אחד מאנשיה המרכזיים של חברת MSV דניאל קיי (ולא הוא בלבד), שעמד בראש הקמפיין של החברה לנשיאות קונגו, פורש ממנה אחרי שמתבררת לו האמת על עסקת הנשק, ועובר להיות היועץ האסטרטגי של מנהיג השובתים ג'וליאן קונליין (שחברת MSV נשכרת על ידי הממשלה הבריטית לפעול נגדו).
זוהי לא פחות "מהמרת דת" מליברליזם לאנרכיזם (בדומה להמרת הדת של שאול התרסי (פאולוס) מיהדות לנצרות).

מבחינת לשון הסיפור, הרי בעוד שכל הפרקים בספר כתובים מנקודת מבט של מספר כל-יודע, הרי הפרקים על החבורה הלונדונית כתובים בגוף ראשון רבים, כגון, "אנחנו", "אנו", "רצינו", "חשבנו" וכדומה, כלומר המספר מזוהה עם החבורה הלונדונית, מדבר בשמה וכותב מתוכה.


אולם ניר ברעם הוא סופר פיקח והוא מבין שהַסְכֶמָה דלעיל היא פשטנית מדי, ולכן הוא דואג מראש לנטרל את הביקורת ולהביא את תגובתה כבר בגוף הסיפור בכל מקום שמעשי האנרכיסטים עשויים לעורר בחילה בלב קורא בלתי משוכנע. למשל בפרק האחרון, המסכם, הוא כותב: "אנחנו השרידים לימי השביתה. וככל שנהיה יותר עלובים, ההתפכחות מהשביתה תהיה גדולה יותר: תראו את הסמרטוטים האלה, איך ייתכן שאנשים כאלה סחפו מישהו?... איך האמנתם בחבורת פרחחים שמכרו לכם סיפורים על עולם אחר?" (479).

כלומר, מציג את דעת הביקורת על השובתים כדי לפרוק אותה מראש מנשקה. וזה כאמור, בהרבה מאד מקומות. אבל אין ספק, לדעתי לפחות, למי ניתנת המילה האחרונה ברומן והיכן מצוי לבו של המחבר.

[]

אולם מהי בעצם הסוגיה האמיתית ב"צל עולם" שעמה ברעם לא מתמודד?
מתוך עשרות שמות של הוגים שהוא זורק בספר (למשל: "אז קראתי את פוקו, דלז, דרידה, סעיד, בורדיה, הומי באבא, חנה ארנדט, ג'יימיסון, קריסטבה, אגמבן" 364), נעדר, ולא במקרה, שם אחד רלוונטי לרומן שלו והוא פרנסיס פקויאמה והמאמר הידוע שלו על "קץ ההיסטוריה" (1989).
במאמר זה טוען פוקויאמה, כידוע, כי נפילת הגוש הקומוניסטי סימנה את קיצה של ההיסטוריה הזו, האחרת, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרוד בכל העולם מבלי שאידיאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר.

אפשר להסכים ואפשר להתנגד, וברור שברעם מתנגד, אבל אי אפשר להתעלם, אלא אם כן אין לך תשובות טובות לטענה זו.
המרקסיסטים טענו בזמנו שקץ ההיסטוריה יגיע רק עם מיגור הקפיטליזם ועם ניצחון המהפכה הקומוניסטית העולמית, שתהיה בבחינת אחרית הימים עלי אדמות.

לא במקרה מסיים ברעם את ספרו בפרק שנקרא "אזור שקפא", כלומר הוא מקפיא את ההיסטוריה בשלב השביתה הגדולה ולא ממשיך אותה מעבר לה, כי אפילו נאמר שהשביתה הצליחה, גם הוא איננו יודע מה יקרה ביום שלאחריה? כל טוויטר היום מצייץ את הסיסמה של "שינוי הסדר הקיים" (גם זאת בעקבות דברי מרקס כי "עד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם אבל העיקר הוא לשנותו"), אבל אף אחד אינו יודע לומר לנו מה יהיה "הסדר הקיים החדש" גם לא חברי הקבוצה הלונדונית.

מבחינה היסטורית עובדתית קיימות שתי שיטות כלכליות גדולות שכבר נוסו – הקפיטליסטית לצורותיה, והקומוניסטית לצורותיה.
רוב המדינות כיום הולכות בדרך האחת, מיעוטן (צפון קוריאה, קובה) באחרת וחלקן בשילוב בין השתיים (סין, ונצואלה).
ברעם לא מציע שום דבר חדש באמת. הוא נהנה, כמובן, מחירותה של הספרות לא להציע תשובות. המודל שלו הוא, כביכול, המודל של בלזק, "איש לא היטיב לתאר מבלזק את הקשר שבין בני אדם וכסף" (390), אבל הרומן שלו איננו רומן ריאליסטי, למרות מראיתו, אלא רומן שיפוטי ומגמתי, ובתור שכזה הוא מחויב לחשיבה מרחיקת לכת קצת יותר.

ביסוד החזון של הקבוצה הלונדונית עומד החלום הנבואי של כריסטופר, שממנו דלה ג'וליאן את רעיון השביתה העולמית. וזה תמצית החלום: "הוא עמד בחושך על הר נרות עצום וחיפש את אבא שלו... פתאום הבוקר עולה ואז כריסטופר שם לב שערים גדולות צמחו סביבו – ניו יורק, ניו דלהי, פריז, בייג'ין, קהיר, ברלין, מכסיקו סיטי – והוא לא שומע אפילו רחש קל; דממה מוחלטת, אין תנועה, אין רכבות, אין מכוניות, אין ארובות מפעלים, אין שום דבר" (87-86).

זהו הגרעין של רעיון השביתה העולמית. עולם דומם ושובת. גם כנגד חלום זה נשמעת ביקורת בגוף הספר מפי אליסטר אדמונד מחברת MSV, אבל אנחנו כבר יודעים שתפקיד הביקורת בספר הוא להדוף כל ביקורת מחוצה לו, מה עוד "שהחלום של כריסטופר כבר תורגם ל-45 שפות" (431).

וכלום באמת יכול חלום קלוש מעין זה, שאין בו דבר על עולם אחר, פנטזיה על קהילה שיתופית בינלאומית וכדומה, להיות חלום מכונן לחברה עתידה?! במקומות אחדים בספר מהרהרים בכך חברי הקבוצה, ותמיד משיבים שאין זה מתפקידם, עליהם לחולל את השביתה ומכאן ואילך כבר יתגלגלו העניינים מעצמם.

[]

ביסוד הרומן עומדת, לדעתי, דילמה אחרת. דומה שברעם כותב מתוך מצוקה אישית, עליה שמעתי אותו מדבר גם בתקשורת.
דילמה שעיקרה חוסר היכולת להכיל את מורכבותה וסתירותיה של המציאות, או אפילו של החיים בכלל.

אחד מגיבוריו מחברת MSV, ג'יימס קרולי, מצטט גם הוא את בלזק (האהוב על המחבר):
"הבורגני תמיד נתון בהתקוממות מוסרית נגד השלטון שהוא מציית לו". ובהמשך אומר קרולי בשמו שלו: "אנשים צעירים ומשכילים משרתים חברות וארגונים שהם לא באמת מאמינים בתרומתם לאנושות, ואז מתהווה מעין מתח קבוע בין האתיקה הפרטית של האדם ובין עבודתו בשרות הגוף שמשלם את שכרו, מתח בין העמדה הפוליטית והמקצוע" (190).

אבוי, האנינים מבחינה מוסרית אינם מסוגלים להכיל את הניגוד הזה. בגישתם הטוטאלית הם מבקשים ליצור עולם חד-ממדי שאין בו סתירות כאלה המכבידות על מצפונם. (זה מזכיר לי פרשה משנות החמישים כאשר קיבוצי השומר-הצעיר סרבו לבקשת בן גוריון להעסיק מובטלים מקרב העולים החדשים בשכנותם בטענה, מרקסיסטית גם היא, שעבודה שכירה היא ניצול והיא גרועה מאבטלה).

כבר הפילוסוף יורגן הברמאס מאסכולת פרנקפורט (שגם שמו נעדר מהספר) הסביר ש"סוציאל-דמוקרטיה" היא צירוף שני ניגודים: סוציאליזם מחד וכלכלה חופשית מאידך, החייבים להתקיים יחד, במתח מתמיד, אם איננו רוצים לוותר על אחד מהם.
את המתח הזה ברעם איננו יכול לסבול. הוא מעדיף להשבית את העולם כולו ובלבד שלא יחיה במתח שהוא מייצר.

ט.ס. אליוט בשירו "האנשים החלולים" כותב:

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

בתרגום חופשי: "בין האידיאה \ לבין המציאות \ בין הדחף לבין הפעולה \ נופל הצל".
זהו "צל" שניר ברעם בספרו "צל עולם" אינו מכיר.

באחד המקומות, לקראת הסוף, ביום השביתה העולמית ב-11.11 הוא כותב על דניאל קיי (גיבורו החוזר בתשובה):
"והייתה כתובת אחת בכחול אפור שמצאה חן בעיניו: לעולם אין צל" (466).
ברעם רוצה עולם ללא צל, עולם שטוף שמש בלבד (או שטוף אור להבות שהציתו השובתים).
הוא לא מבין כי "הצל" הזה הוא מהותי, לא טכני, כמו הצל הנופל בין סוציאליזם לדמוקרטיה, בין חירות לשוויון, או אפילו בין יהודית לדמוקרטית.

זה לא "צל עולם" חיצוני, צל שהעולם מטיל או שמוטל עליו כשמו של הרומן, אלא צל פנימי, צל שהוא חלק ממהות הדברים, צל הנחבא בתוכם. את הצל הזה ראוי ומעניין יותר לחקור.

 

פורסם לראשונה בעיתון 77

לדף הראשי - עמוס לויתן על שירה וספרות

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل