מאת: עמוס לויתן

ב-30 במאי השנה נערך בבית הסופר בת"א ערב לזכרו של המשורר, המסאי, והמתרגם גיורא לשם במלאות שנתיים למותו ועם צאתו לאור של הספר "בין אזעקות" (הוצאת קשב לשירה) הכולל משיריו, מתרגומיו (ללא מסותיו) ומדברי חברים עליו.

הכותרת לספר לקוחה מהשיר השני "נולדתי בין אזעקות" במחזור 'שלושה שירי מקלט'. גיורא לשם נולד בתל אביב בימי מלחמת העולם השנייה (3 בפברואר 1940) כשהעיר הייתה נתונה להפצצות מן האוויר ובשירו הוא מתאר כאילו נולד ממש במקלט: "נולדתי בין אזעקות, \ במקלט. מאז, בהפוגות, \ בשביתות נשק והפסקות אש, \ אני מנסה \ לצאת לאוויר העולם"

אני מבקש לומר כי גם את מותו של גיורא  בטרם עת 
(14 במרס 2011) יש לראות כמעין אות אזעקה לכל מי שחרד לגורל הספרות העברית כיום. גיורא, אף ששמו לא היה מוכר לרבים, וגם זה מסימני התקופה, היה מן היוצרים המעמיקים, הרציניים והחשובים של תקופתו. בקיאותו בספרות העברית והעולמית הייתה עצומה ודווקא משום שהייתה זו בקיאות של אוהב ספרות גדול, עלתה עשרות מונים על כל ידע אקדמי גרידא. יחסו לשפה העברית, הן ביצירתו השירית המקורית והן בתרגומיו, הייתה של אחריות עילאית לכל משפט, מילה, פסיק ונקודה.

רפי וייכרט, יוזם ספר ההנצחה ועורכו מעיר במאמרו
("עם גיורא לשם, עם שיריו, עם לכתו") כי "בטריפטיך 'שלושה שירי מקלט' מתכתב המשורר, בהתקרבו לגיל 50, עם הילד שהיה בימי המנדט הבריטי ומלחמת העולם השנייה. הוא יודע שאין הוא יכול לחמוק מזיכרונות הילדות כמו שהעם לא יכול לחמוק מזיכרון המלחמה הארורה ההיא." וזו אך דוגמה לעומק האחריות שנטל על עצמו בכתיבתו. כך גם ביצירותיו השיריות האחרות 'הסוסים האחרונים בתל אביב' 1992; 'תמונה קבוצתית עם עיר' 2010; ואף פואמה העוסקת בהיסטוריה האירופית של העיר וינה 'הנה ימים באים' 2007.

יעקב רוזן ("דברים לזכרו של גיורא") כותב כי גיורא היה איש תרבות שהקדיש את כל חייו להעשרה ולהשבחה של הספרות בישראל. כחלק מפועלו זה גם הקים יחד עם המשוררים משה דור ורפי וייכרט את המפעל החשוב של הוצאת קשב לשירה (1977) פרסם בה מספריו ויזם הופעתם של ספרים חשובים רבים. על תפקידו כמבקר (בו זכה שלוש פעמים בפרס ברנשטיין לביקורת) אומר רוזן, כי היה כאותו ילד "הסותם באצבעו את החור שבסכר כדי למנוע חלחול של ספרות בוסר חסרת ערך למאגרי התרבות שלנו"..

כנגד מה אני אומר את כל הדברים הללו (והם מעט מזעיר ממה שיש עוד לומר)? כנגד חוסר האחריות השירית והלשונית הרווחת כיום בכתיבתם של צעירים רבים. כשם שאצל גיורא אין מילה סתמית, אין שיר בלתי מנומק, אין שימוש לשוני שאינו יודע להצדיקו, כך תוכל למצוא מלוא חופניים של כתיבה זרוקה שכל הצדקתה הם דימויים של צבע ואווירה.
לכתו של גיורא לשם היא אזעקת אמת כנגד הגל הזה. אבל ספק אם נשמעה.

פורסם במדור 'מצד זה' בגיליון ספטמבר-אוקטובר של כתב העת "עיתון 77"