על שני שירים מתוך "שריקה"

מאת: עמוס לויתןamos levitan name2


כשהשתתפתי בהשקת ספרה החדש "שריקה" של
חמוטל בר-יוסף (סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד 2014) נתבקשתי לבחור שני שירים ולומר עליהם דברים אחדים. השיר הראשון שמשך מיד את תשומת לבי בתחילת הספר היה "השיר הנכון". כל קורא שירה עברית חש מיד בעליל שזהו שיר הבא חשבון עם שירו המפורסם של נתן זך בשם זה בספרו 'כל החלב והדבש' (כל השירים, כרך א 2008 עמ' 295). שירו של זך, שכבר הפך מאז לפואטיקה משפיעה על דורות שלמים של כותבים, נפתח בבית הבא:

"כְּשֶהָרֶגֶש דוֹעֵך, הַשִיר הַנָכוֹן מְדַבֵּר. \ עַד אזָ דִבֵּר הָרֶגֶש, הַשִיר הָאַחֵר, \ עַכְשָו הִגִיעַ הַזְמַן לַשִיר הַנָכוֹן לְדַבֵּר."

"השיר הנכון" של חמוטל הוא בבחינת פוזיטיב לנגטיב של השיר של זך. בתור שכזה הוא ראוי בהחלט לתואר "חתרני", המוערך בפי מבקרים ומחברים, בהיותו חותר תחת הפואטיקה הרווחת של הדעיכה. הנה הוא בשלמותו:

השיר הנכון

הַשִיר הַזֶה שֶאֲנִי רָצָה אִתּוֹ
אֵלֶיךָ – בֶּן אָדָם שֶלא הָיָה קוֹרֵא דָבָר מִלְבַד עִתּוֹן סְפּוֹרְט
לוּלֵי הִסְתַבְּכוּ בִּי קַרְנָיו הַיָפוֹת –
פּוֹעֶרֶת לְעוּמָתְךָ עֵינַי,
מִתְעוֹפֶפֶת אֵלֶיךָ עִם גַבּוֹתַי
וּמַכְרִיזָה: "אַתָּה חַיָּב לִקְרוֹא אֶת זֶה!"
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִמָּא צִפּוֹר שֶמָצְאָה לְךָ תוֹלַעַת טְעִימָה
הוּא הַשִיר הַנָכוֹן.

בשיר הזה מקופל האני מאמין של המשוררת ברבים משיריה, הרואה בשירה דבר מה חיוני ומזין לכל אדם, גם לקוראי מדורי ספורט בעתונים ולא רק לאניני טעם. יתר על כן, אם זך כותב "עכשיו הגיע הזמן לשיר הנכון לדבר", כלומר לשיר שבו, להשקפתו, "הרגש דועך", בא שירה של חמוטל ואומר לנו, עכשיו הגיע הזמן למהפכת נגד: להחזיר לשירה את הרגש החי, העז, את הראייה הבהירה שאינה ספקנית ואינה דכאונית, את האמת של חיוב החיים ולא של שלילתם. כמובן, אין היא אומרת זאת בהצהרות שכאלה, אלה הן מילותי שלי, אבל היא עושה זאת בשכל טוב, בתבונה שירית, באיפוק שמאחוריו מסתתרים נועזות ואומץ לב לא מבוטלים.

השיר השני שבחרתי לקרוא ואשר שָבָה את לבי מיד, פשוט בשל יופיו, הוא השיר הבא:

לא בשמים 

לֹא בַּשָמַיִם
לֹא רָחוֹק
הַטוֹב נָשַב.
הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד
הֲלֹא פֹּה הוּא
הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ
לוֹחֵש לַעֲשוֹתוֹ
עַכְשָו.

השיר הזה מבוסס על הפסוק בדברים (ל יב-יד) "לא בשמים היא ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו". עשיית הטוב כפשוטה, כמעשה אנושי ספונטני בלא חשבונות רבים. כבר בקריאה ראשונה התחוור לי ששיר זה תומך מבחינה רעיונית בקודמו. אבל רק משהוספתי להרהר בו התברר לי שגם שיר זה מתכתב, או מתפלמס בעקיפין, עם שיר ידוע עוד יותר של זך, השיר "רגע אחד", הניצב בפתח ספרו 'שירים שונים' (כל השירים, כרך א עמ' 127). הדובר בשיר ההוא של זך מבקש:

"רֶגַע אֶחָד שֶקֶט בְּבַקָשָה. אָנָּא. אֲנִי \ רוֹצֶה לוֹמַר דְבַר מָה. הוּא הָלַךְ \ וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִי לָגַעַת בְּשוּלִי \ אַדַּרְתוֹ. לֹא נָגַעְתִי. מִי יָכוֹל הָיָה \ לָדַעָת מַה שֶלֹּא יָדַעְתִּי."

הדובר בשיר "לא ידע", "לא יכול היה לדעת", את כאבו של הזר שעבר על פניו (נווד, נביא, אב), שנמצא למחרת מת "ריק כמו צפור, קשה כמו אבן". לכן, בשל אי ידיעה זו, לא עשה עמו את הטוב המתבקש.

דן מירון בספר מסות חדש "עוד" שעניינו "תשתיות קוגניטיביות בשירה הישראלית המוקדמת" (הוצאת אפיק, ספרות ישראלית, 2013) מקדיש לשיר זה מסה ארוכה שכותרתה "רגע אחד שקט: \ מסע החיפוש האפיסטמולוגי \ ו(אי) אפשרות הנבואה \ בשירתו המוקדמת של נתן זך".
מבלי להאריך אומר, כי מירון רואה את הנושא העיקרי של השיר בתור "הניגוד החריף בין ידיעה לאי-ידיעה" (שם, 384) והוא עוסק בו במסתו "כנושא הגותי-אפיסטמולוגי המתמקד בשאלה כיצד יכול אדם לדעת את הנעשה מחוץ לעולמו הסובייקטיבי, בעיקר את המסתתר בלבו של הזולת?" (שם, 385). [סקירה מלאה על המסה יוכל הקורא למצוא במדור 'מצד זה' עתון 77, גיליון 374 מרץ-אפריל 2014, תחת הכותרת "איזו אי ידיעה עדיפה"].
איני יודע אם חמוטל מכירה את הפרשנות האחרונה הזו של מירון לשיר "רגע אחד", אבל בלי כל קשר לכך, שני שיריה אלה, בעיני, ואולי גם הספר כולו, ואולי כל ספריה, הם בבחינת הצעת כיוון אחרת, בשירה, במחשבה, בחיים. עשיית הטוב (או נמנעותו) לא מתוך איזו תיאוריה פוליטית, או נבכי תשתית קוגניטיבית, אלא כמשהו ראשוני ועמוק יותר, הקודם לכל אלה. על כך נתונה לה תודתנו.

(דברים בהשקה. אולם פליציה בלומנטל ת"א 30.05.14)

 

הזנת תוכן: 24.6.2014

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل