"עד שאלמד לעוף" ב"פיוט"

"עד שאלמד לעוף" ב"פיוט"

דפשיר שבועי לשירה עברית, בעריכת דרור גריןfly-cover

את 'פיוט' - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
'פיוט 2016' מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי 'פיוט'.

-----------------------------------------

לא היכרתי את המשוררת נילי דגן, ואת שיריה, אך פגשתי באינטרנט את 'האתר של נילי דגן', שהוא "אנתולוגיה מקוונת לשירה עברית". בספרה החדש, 'עד שאלמד לעוף' ('פרדס הוצאה לאור', סדרת 'כתוב' בעריכת אמיר אור, 2018), מצאתי את השיר 'מעברים'.

'עד שאלמד לעוף' הוא ספר שירה לירית, המתאר בגוף ראשון את רגשותיה של המשוררת. לכאורה, נילי דגן מתארת בספר מסע חובק עולם, החולף בנוף האיטלקי, משייט בדרום צרפת, מבקר בנוף המקומי-פוליטי של בילעין והר-הבית ומסתיים בהר הפוג'י ביפן. אבל תמונות הנוף המתחלף משמשות בספר הזה רק רקע לתמונה רגשית. זו תמונת הזוגיות הנמתחת ומתכווצת. מתרחקת ומתקרבת, נסדקת ומתאחה. השירים כולם אינם פונים אלינו, הקוראים, אלא אל בן-הזוג, שהוא נוכח-נפקד, קיים ולא קיים כאחד. השיר 'מעברים' מתמצת את תמונת הזוגיות של נילי דגן, את המתח והדואליות שבה ואת ההשלמה עם אי-האפשרות לממשה.

השיר נפתח בהצהרה, המתמצתת את המשכו ואולי גם את הספר כולו: "אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה, ‏כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה, ‏נִשְׁאַרְנוּ זָרִים". במרכזו של המשפט המורכב הזה עומד הצירוף הסותר של "אַהֲבָה" שבעקבותיה "נִשְׁבַּר לִבֵּנוּ". האהבה, לפיכך, כואבת מעצם קיומה. הטיעון הזה מתחזק בשני המסרים העוטפים אותו. האהבה הכואב אינה אירוע חד-פעמי או חולף, אלא תהליך שנמשך "בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה". אם, לרגע, חשבנו שלמרות הכאב מדובר, למרות הכל, בנצחונה של האהבה, המסר העוטף מזכיר לנו ש"נִשְׁאַרְנוּ זָרִים".

משוררים רבים משלבים בשיריהם מסר רעיוני, פילוסופי או פוליטי, אך השירה אינה מאמר שחשוב לנתח את תוכנו, אלא גירוי המחייב אותנו לפרק את המלים ולצרף אותן מחדש, כדי לבנות את תמונת המציאות הפרטית שלנו. גם השיר של נילי דגן משמש אותנו, הקוראים, כחלון פתוח, המאפשר לרוח הקרה להרעיד אותנו ולהתבונן החוצה במבט חדש. פתיחת השיר מחייבת אותנו לחשוב על זוגיות ועל נישואין, על האהבה ועל הכאב, על הקירבה ועל הזרות.

maavarim-poem

בשלוש השורות הראשונות של השיר היכתה בנו המשוררת בחוזקה במסר המערער על עצם אפשרות קיומן של זוגיות ושל אהבה. זהו מסר מופשט, שמחייב אותנו לנחש מהו הנרטיב שממנו הוא נובע. בתשע השורות הנוספות של השיר מתארת נילי דגן אירוע קטן, יומיומי, מוחשי, המאפשר לנו לחוש בגופנו (כלומר, באמצעות האמפתיה שלנו) בתובנה הנובעת מתחילת השיר.
בשש השורות המרכזיות של השיר המשוררת מתארת אירוע של היזכרות: "וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן ‏וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה, ‏אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ ‏טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית ‏מְיַשֶּׁרֶת שְׂמִיכָה ‏מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח לִשְׁתּוֹת". בניגוד להכללה "בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה", שאין לה מועד מדויק, מדייקת המשוררת בהרחבת תחושת המרחק, "עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן ‏וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה". דווקא מתוך המרחק המשוררת מתקרבת, במלים "עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ", שיכולות להתפרש כ"עוֹבֶרֶת בַּדֶּרֶךְ שֶׁלְךָ", אך יכולות להיות מובנות גם כ"עוֹבֶרֶת בּׂמָּקוֹם שֶׁלְךָ", כלומר "טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית ‏מְיַשֶּׁרֶת שְׂמִיכָה ‏מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח לִשְׁתּוֹת".
תמונת האשה העוברת ליד מיטת בעלה השוהה במרחקים, ונזכרת במחוות הקטנות המביעות דאגה ואהבה, דומה מאוד גם לאהבת אם לבנה.

גם שלוש השורות המסיימות את השיר מזכירות אהבת אם לתינוק שזה עתה נולד, המעורבת גם בדאגה רבה: "מַטָּה אֹזֶן לִנְשִׁימוֹתֶיךָ". אם נשוב ונקרא את השיר כולו, נוכל לפרש אותו בקלות כתיאור מורכב של יחסי אם ובנה שבגר והתרחק. אין אהבה גדולה יותר מאהבת הורים לילדיהם, אך זו אהבה שבמובהק היא גם חד-צדדית, ויש בה גם הרבה זרות, משום שילדים הולכים ומשתנים, הולכים ומתרחקים, והם שוברים את ליבנו ואינם מקטינים את אהבתנו.
אבל בשעה שהאהבה ההורית אינה מותנית, באהבה הזוגית יש גם חרדה גדולה, והאהבה תמיד מעורבת בזרות ודורשת מאיתנו לשוב ולחדש אותה. באופן פרדוקסלי הקירבה הזוגית מעצימה את הזרות, ואילו ההתרחקות מעוררת את האהבה ואת הגעגועים, וכך שוב ושוב, כמשחק שאין לו סוף, כמו הנשימה. בדמיוננו אנו שבים ונזכרים בנשימות, ה"סוֹגְרוֹת וּפוֹתְחוֹת ‏גַּעְגּוּעַ וְעוֹד גַּעְגּוּעַ".

אני מאמין שזוגיות היא תנאי לחיים טובים, בריאים וארוכים, ושזוגיות טובה מספקת לנו את התחושה האופטימלית של מקום בטוח, שהיא צורך קיומי. מחקרים רבים מעידים על כך. במשך שנים רבות התאמצתי ליצור זוגיות כזו, ולרגעים, ברגע של הדדיות, הצלחתי לחוש בכך. לצערי, רגעי ההדדיות היו קצרים, עד שנעלמו לגמרי. אני אופטימי, ומתוך השברים אני מביט בטבע העוטף אותי ומוצא את האור.

 

למאמר המקורי באתר של "פיוט"

 

הזנת תוכן: 7.6.2018

חזרה לדף הראשי "עד שאלמד לעוף"