אדלינה קליין על הספר "עד שאלמד לעוף"

אדלינה קליין על הספר "עד שאלמד לעוף"

שירתה של נילי דגן בספרה החדש "עד שאלמד לעוף", fly-coverשראה אור בהוצאת פרדס בסדרת "כתוב" בעריכת אמיר אור, זורמת באפיקי האמיתות, וכתיבתה אינה מתיימרת לומר דברים בעלמא. המשוררת משתפת בשירתה את הקורא בשבבי מחשבות הפוקדות אותה ביומיום ומתעדת אותן בשפת השירה שבה יש סיבה ותוצאה על דרך החיוב.

בשירה מי אומר (ע' 11) היא כותבת: "אֲנִי מְנַסָּה לְהִתְיַצֵּב כִּי אֶפְשָׁר לְהַחְלִיק / לַלֹּא יָדוּעַ". הלא ידוע, הגובל בחוסר ודאות, מעורר סקרנות או חרדה, המביאות לעוררות של הגוף והנפש ולאי-שקט, אשר בתורם גורמים הן למודע והן ולתת-המודע לתפוס עמדה בטוחה ויציבה כדי שהקרקע לא תישמט מתחת לרגליים.

ראו גם בשיר כמו עצמך (ע' 12): "מִי שֶׁטּוֹבֵעַ בַּיָּם יֵאָחֵז אֲפִלּוּ בְּנָחָש". לאמיתו של דבר, השפיות תמיד מצילה כשקריסה אפשרית מסתמנת, וטוב מעת לעת לקחת פסק זמן כדי להתעשת ולהפנים, כפי שנכתב בהמשכו של השיר: "וּבְכָל זֹאת לֹא הָיִיתָ רוֹצֶה לִחְיוֹת לְלֹא גְּבוּלוֹת", ולסיום השיר, במקרה של חרטה אפשרית, בוחרת המשוררת להתלוצץ: "הַשֵּׂג לְעַצְמְךָ כָּפִיל וּבְרַח".

כפי שנרמז לעיל, חיי הרגש בזוגיות הם עיקרו של הקובץ הנוכחי. מוטיב מרכזי זה מוביל את המשוררת לעקוב ולבחון מקרוב, בזווית עין צלולה ומפוכחת, אחר כל השלכה אפשרית, בלי להתחמק מעימותים. בשיר נדידה (ע' 14) נכתב: "עַל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יֵשׁ לְהִתְגַּבֵּר / כְּדֵי לַעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אֶת נְדִידַת הַסְּתָו". בשירה זו מתבטאת הבנתה המעמיקה של הכותבת, שמניסיון החיים הפיקה איפוק ותעצומות נפש.

נראה שבזמן שאחד מבני הזוג לא עמד על המשמר והשתהה, בן הזוג האחר כבר עבר לשלב הבא, ומיד מבחינים בפער ובסדק שנבקע בחיי הרגש בזוגיות. וכך נכתב בשורה אחרת בשיר זה: "אֲנִי נוֹחֶתֶת אֶל בְּלִיל צִבְעוֹנִי שֶׁל אוֹרוֹת/ בְּמָקוֹם בּוֹ הַזְּמַן מִתְהַפֵּךְ".

שלבי ההתבגרות לא תמיד חופפים ומשתווים אצל בני זוג, וכשלא מגיעים למיצוי באותו זמן מתחילים להתגלות אי-הבנות ותסכול. כך כותבת דגן בשורה המסכמת את השיר: "אֲנִי כָּאן לְהַעֲבִיר אֶת הַזְּמַן/ עַד שֶׁאֶלְמַד לָעוּף". והרי זו גם תחילתו ואחריתו של האדם שלא תמיד מגיע למיצוי עצמי, ושאיפותיו לא תמיד יתממשו.

נראה כי ההתנגשויות בין משאות הגוף למשאות הנפש הן עיקרו של השיח הפנימי (הרוח) והשיח החיצוני (החומר). שיח זה אינו מסתיים לעולם בתיקו שכן לא תמיד נכונה הנפש להכיל בתוכה את כל ההשלכות של הגוף. ועל כן נבחין בהיבטים התנהגותיים שונים הבאים לביטוי בזוגיות המאוחרת: בשיר מלך (ע' 17): "אֲנַחְנוּ מִתְחַקִּים אַחַר נְעוּרֵינוּ / כְּמוֹ אַחֲרֵי בּוֹרוֹת הַמַּיִם שֶׁיָּבְשׁו" או בשיר מעברים (ע' 15): "אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה / כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה / נִשְׁאַרְנוּ זָרִים", ובשיר כבר לא (ע' 21): "חַיֶּבֶת לְהַרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם בִּנְהִיגָה / וְתָדִיר נִכְשֶׁלֶת בִּקְרִיאַת מַחְשָׁבוֹת".

בפואמה על המים (בחלק 3) מופיעה השורה: "מֵעֵבֶר לַכָּרִית אֵין בִּי תְּשׁוּקָה / אַתָּה מִסְתּוֹבֵב עַל צִדְּךָ וְנִרְדָּם [...] הַנֶּפֶשׁ מִתְכַּוֶּצֶת וְנִפְלֶטֶת / בְּמָקוֹם אַחֵר".

ובהמשך אותה הפואמה (בחלק 4) נכתב: "בַּבֹּקֶר לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת אֶת הַצִּנָּה / שֶׁבֵּינֵינוּ, רָצִיתִי שֶׁתְּאַבֵּד שְׁלִיטָה". שירתה הלירית של נילי דגן, הבנויה וכתובה בגוף ראשון יחיד, אינה מפנה מקום לתגובות מהצד שכנגד. כתיבתה מאפשרת חופש ממועקות בצוק העתים.

בשלושים וששה מבטים (חלק 13) מבטאת המשוררת בפשטות מפעימה את מסעותיה בעולם תוך חילופי מקומות וזמנים של הטבע והקיום האנושי: "רָצִיתָ שֶׁנִּסַּע לְמָקוֹם רָחוֹק / יֵצֶר הַהַרְפַּתְקָנוּת שֶׁלִּי קָבוּר / בְּסֵפֶר שִׁירָה", (ובחלק 56) חשיבתה של דגן פונה לכיוון אחר: "הֶעָלִים מַחְלִיפִים אֶת צִבְעָם / לִחְיוֹת וְלָמוּת / זֶה אוּלַי אוֹתוֹ דָּבָר".

מעת לעת מפזרת המשוררת ערפילים מנתיבי עולמה ושואפת לפיוס ולהשלמה. עדות לכך נמצאת ברוחות מיסטרל בשיר פסימי: מרסיי (ע' 33): "חָשַׁבְתִּי שֶׁבְּעָיוֹת פּוֹתְרִים תּוֹךְ כְּדֵי הַפְלָגָה / אֲבָל כְּכָל שֶׁהִתְרַחַקְנוּ דָּאַגְנוּ יוֹתֵר".

כן נראה בשיר חזית חמה (ע' 40) את ניסיונותיה ליצור יש מאין: adelina klainאדלינה קליין
"אֲנִי מַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁבִּיכָלְתִּי לִבְחֹר / בֵּין מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְבֵין מָה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה / מַחְלִיפָה זִכָּרוֹן אֲרֹךְ טְוָח /בְּזִכָּרוֹן קָצָר" גם בעל המים, חלק ראשון (ע' 27), נבחין בבירור בנכונות להמשיך ולא להיכנע: "בּוֹא נֵלֵךְ לִישֹׁן לִפְנֵי שֶׁנֹּאמַר / מָה שֶׁאֵינֶנּוּ מִתְכַּוְּנִים".

החיוביות הנשקפת ממכלול שירי הקובץ מגבה את כל הדרכים שלא הצליחה לכבוש, את כל המחדלים שהסתמנו והצליחה לעבור, וגם את כל מה שלא הושג ואולי יכול היה להיות אחרת. היא הגיעה להישג אדיר בזכות תעוזתה, אף שהיא אומרת באומץ רב בשירה כבר לא (ע' 21): "כְּבָר לֹא נֶאֱחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתַי / אֵין לִי טִפַּת אֹמֶץ לְהִשְׁתַּנּוֹת".

הנה בית מסכם מהפואמה על המים (ע' 29): "וְאַחֲרֵי הַכֹּל / אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים. / גּוּשֵׁי עֲנָנִים לְבָנִים רוֹבְצִים / בֵּין גְּבָעוֹת יְרֻקּוֹת / הַמַּחְשָׁבוֹת מִתְפַּזְּרוֹת / הַנּוֹף מִתְחַלֵּף". בני האדם, כמו הטבע, לא יוכלו להישאר באותו מקום לצמיתות. הכל משתנה. הכל מתחלף. נילי הצליחה לבטא בשירתה רעיון זה באופן מושלם.

 

למאמר המקורי באתר news1

 

הזנת תוכן: 24.5.2018

חזרה לדף הראשי "עד שאלמד לעוף"