ספוטלייט - זיו דורקם

זיו דורקם, סופר. "משא האשמה" הוא ספרו השני dorkam1בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קדם לו הספר "דודי מפחד מהרוח", שראה אור בשנת 2010. כתיבתו עזת מבע וביטוי. בכישרון מרשים הוא משכיל לעצב דמויות מורכבות, הנחשפות בתנועות הפתלתלות של תודעתן, ובה בעת להציבן בתוך מרחבי הזירה הישראלית המתעתעת והמדממת.

אחרי שקראתי את "משא האשמה" חשבתי שהיה לך קשה מאוד כסופר לכתוב את זה. הכתיבה גדושה ועמוסה מאוד לעתים, והגיבור נתי מגיע לפינות אפלות למדי בתוך עצמו. ספר קצת על תהליך הכתיבה ומה שעבר עליך במהלכו.

יש בעיניי משהו כמעט מאגי בתהליך הכתיבה. במקומות הטובים ביותר שלה ¬– הספרות לאמנות היא כמו המתמטיקה למדעים; הגילוי העליון והטהור ביותר של היצירתיות האנושית. לשום אדם בעולם, אפילו לסופרים הגדולים ביותר, אסור לקחת את הזכות הבלעדית על הקסם הזה לעצמו. כל כותב הוא בעיניי לא יותר מאשר כליא ברק של סך כל המחשבה האנושית, של הרעיונות ההומניים הגדולים, רעיונות גדולים ממנו עצמו, ואין הוא יותר מאשר צינור שדרכו הם מועברים.
מאז שחר ימי ההיסטוריה ישבו בני אדם, מבוהלים מאיתני הטבע ומהטורפים הגדולים שהביטו בהם מתוך האפלה, מעבר לתחום הדל של אור מדורת השבט, וסיפרו זה לזה סיפורים שנועדו לכשף את האימה ולאלף את הפחדים. שום דבר לא השתנה מאז ועד היום. עדיין תפקידו של הכותב להיות המתעד החרוץ של הסיפור הגדול האחד שכולנו מספרים אחד לשני, סיפורם של אדם וחוה ובניהם קין והבל.

גם אני כאדם כותב רוצה להתאיין בתוך תהליך הכתיבה. להיות זבוב על הקיר של אותו סיפור נצחי מתמשך. אבל כמובן זוהי לא יותר משאיפה. אי אפשר באמת להשתחרר ולהפליג מעבר למי שאתה, ומעבר לכאן ולעכשיו. אבל מותר וכדאי לנסות. מותר וכדאי לרצות. לכן כשאני כותב אני מנסה להכניס את עצמי למעין סטייט אופ מיינד של התנתקות מהעצמי. אולי לכן הכתיבה שלי, לפחות במקומות הטובים שלה, נדמית כזרם מחשבה רצוף שאין בו פסיקים ונקודות. ועם זאת, יש גם צורך להשליט סדר ומשמעת בתוך הכתיבה המתפרעת כי אחרת היא מתנתקת מן הקורא. אפשר אם כן לומר שהיא ניסיון רצוף, אולי גם לא תמיד מוצלח, להשליט סדר מסוים בתוך הכאוס הפנימי.

הגיבור, נתי, נושא על עצמו טראומות שהן גם קולקטיביות מאוד וגם אישיות מאוד. בריאיון אמרת שנראה לך שאנחנו כיהודים מתוכנתים גנטית לתוך טראומה. האם תוכל להרחיב על זה?

חייו של כל אדם מתחילים בכאב הלידה ומסתיימים בצער המוות. לכן כל חיים מתחילים באותה טראומה ראשונית ומסתיימים במהות המוחלטת שלה, הפרידה מן החיים. זאת האמת של הקיום האנושי, אי אפשר להכחישה ואי אפשר להתחמק ממנה. עם זאת, משותף לכל בן אנוש הצורך למצוא בתוך המשוואה החידתית הזאת איזשהו פשר ומשמעות משלו. לכל אורכו של הספר, הנמשך בעצם לא יותר מעשרים וארבע שעות, ויחד עם זאת חיים שלמים, מנסה נתי להתחמק ולברוח מן הצורך הפנימי שרודף אותו להעניק משמעות כלשהי לחייו שלו המיוחדים. בסופו הוא יגיע אמנם לתובנות מסוימות, אבל את הסוד כולו הוא לא יצליח לפצח, ואולי לא ניתן ממש לגלותו.
אינני בטוח שאני יכול להתייצב מאחורי העמדה המנכסת ליהדות את מהות הטרגדיה של הקיום האנושי. אנחנו נוטים, ולא במקרה, לשכוח שעמים שלמים ותרבויות שלמות הושמדו והוכחדו לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ורבים מאוד, רבים מדי, נטבחים באלף ואחת מיתות שונות ומשונות ממש בעצם היום הזה. עם זאת, משהו ראשוני ועמוק במושג האדם היהודי, דווקא מתוך היותו מגדיר את עצמו כבן לעמו הנבחר של האל, מייצר כלפיו את אותו דחף קמאי קדמון ששלח את אברהם להקריב את יצחק בנו. כמו איקרוס אנחנו שואפים מתוך פזיזות אל הגבוה ביותר, ולכן לכל אורך ההיסטוריה אנחנו מוטחים שוב ושוב ארצה על סלעי האכזריות האנושית.

בין המקריב למוקרב, בין התוקף לקורבן, מתקיים קשר סתרים שלא תמיד ניתן לפענחו. נתי חש באופן שאינו מודע בקשר הזה ומנסה בלי הצלחה רבה לנתקו, אבל מרצון או מאונס נשאב אליו מבלי יכולת, או אולי בלי רצון, להשתחרר באמת. כך הוא מוצא עצמו נע שוב ושוב בתוך מעגלי אשמה והאשמה דווקא כלפי אלו שהוא אוהב יותר מכול. בכך הוא לכוד ללא מוצא באותו צורך כפייתי של נפגעי הטראומה לחזור אל מקום הפגיעה כדי לחוות איזה סוג של תיקון שאין בעצם אפשרות לבצע. נשאלת לכן השאלה האם אנחנו כעם וכאומה לא נדחפים גם כן בכוח שאינו נשלט לחזור על אותה המתכונת אשר תביא בסופו של דבר את כולנו אל מקום הטראומה המשותף.

dorkam2

"לחזור אל מקום הפגיעה כדי לחוות איזה סוג של תיקון שאין בעצם אפשרות לבצע."
נפגע הלם קרב במלחמת העולם הראשונה

 

הספר הזה כביכול שונה במהותו מספרך הקודם, "דודי מפחד מהרוח". בניגוד לראשון הוא לא אוטוביוגרפי ועוסק בנושא אחר לחלוטין. למרות זאת, היית אומר שיש ביניהם מכנה משותף? אולי הטראומה שסביבה נבנה הסיפור?

הספר לא באמת שונה כל כך, כי הרי ביסודו של דבר כולנו dorkam3
מספרים את אותו הסיפור שוב ושוב. כל אחד מאיתנו הוא כינור עם מיתר יחיד. לכל היותר אנחנו מצליחים פה ושם לשנות מעט את הנעימה, אבל המנגינה היא תמיד אותה המנגינה.
במבט לאחור אין ספק שההתמודדות עם שאלות של טראומה ואשמה, והקשר הגורדי שבין שתיהן, מחברים בין שני הספרים. לא התכוונתי לכך ולא כיוונתי לשם באופן מודע, אבל כפי הנראה יש איזה פצע פנימי שמסרב להירפא. תשובה ברורה ומוחלטת מדוע כך, אין לי רצון או צורך לתת. מכיוון שאני כותב באופן אישי וחשוף מאוד, איני סבור שיש להוסיף לכך גם מעבר למה שכבר מופיע בספר עצמו.

עמוס עוז מדבר על כך שהגשר שעליו עוברות מדי יום אלפי מכוניות אינו מעניין איש עד שיום אחד הוא מתמוטט, ואלו התלויים על פי התהום הופכים ביד הכותב לסיפור מרתק. לכן ברור שהמקומות הכואבים והמדממים הם המקומות שבהם אפשר ללכוד את תשומת לבו של הקורא. יש בכך אולי משהו שאינו לגמרי מציאותי, אבל אל תצפו מאיתנו הכותבים להיות הוגנים איתכם הקוראים ובו-בזמן לשעשע וליצור עניין.

מה נותן לך השראה לכתוב? מאילו סופרים אתה מושפע?

ההשראה לכתוב היא סוג של קסם הנוצר לאחר ישיבה ממושכת ומתסכלת מול הדף הלבן או מול מסך המחשב הריק, לחפש איזה צליל, איזה צירוף של מילים או פסוקים שמניע או מרטיט משהו באזור הסרעפת. כשזה קורה, בינך לבין עצמך אתה יודע שהוא הגיע ונמצא. אלא שזהו יצור חמקמק מאוד. אני משווה אותו ביני לבין עצמי לאותם חלקיקי יסוד המופיעים באותו מאיץ חלקיקים ענק, שנמצא כמדומני בשווייץ. רק בתנאי מעבדה משוכללים, כמוהם גם אותו גורם חמקמק הקרוי השראה דורש אנרגיות גבוהות וסבלנות אין-סופית, והוא נוטה להיעלם באותה המהירות שהופיע. הרבה פעמים אתה נאלץ לוותר לעצמך וממלא את הדף גם בפחות מן הדבר האמיתי.
ההשראה היא פרי של מאמץ גדול, אבל גם של שחרור פתאומי. בין שני אלה נוצרים הדברים האמיתיים. אמר פעם יעקב שבתאי בריאיון ישן שלכתוב זה כמו לנקות את כל רחוב פרישמן, מרחוב דיזנגוף ועד לים, עם מברשת שיניים. יותר מאשר הסיזיפיות שאולי הוא התכוון אליה, אני חושב על היכולת להתכנס למעין מצב של היפנוזה פנימית שכופה עליך אותה תנועת מברשת הלוך ושוב במשך זמן הנמתח ללא גבול. ההשראה בשבילי היא אותו מקום שבו הגב הכפוף והיד השבה ועוברת לאורך המדרכה המאובקת משרים עליך פתאום איזו שלווה פנימית הנוצרת דווקא מתוך הקושי והריכוז הממושך.
מכל זה אפשר להסיק שהכתיבה המשפיעה עליי היא אותה כתיבה שבה אני מזהה את אותו ניגון פנימי שיש לו מקצב קבוע הנמשך והולך. שבתאי. סאראמאגו. המינגוויי. מקראתי. ומעל ולפני הכול, התנ"ך. ספרות שיש בה קושי, אבל גם את אותו קסם הנוצר דווקא מתוכו. ספרים הנכתבים מתוך קלילות, גם כשהיא נובעת מכישרון טהור ואמיתי, אינם מעניינים אותי כלל. יש איזו חריקת שיניים פנימית בתוך הדברים הטובים באמת, קושי ששותף אליו גם הכותב וגם הקורא, ומתוך השותפות למאמץ ששניהם מתחייבים אליו נוצרת אש האמת כמו מחיכוך בין שתי אבני צור, ולשָם, אל מקום הלהבה הזו, גם אני שואף.

כסופר ישראלי שאלו שני ספריו הראשונים, האם אתה מרגיש תסכול מסוים ממצב הספרות בארץ ובדרך שבה דברים מתנהלים, אשר לא תמיד משאירה מקום לסופרים פחות מוכרים?

אי אפשר לענות על השאלה הזו מבלי לכוות או להיכוות. תפקידו של מי הוא להצביע על מה שראוי, מי הם שומרי הסף של הספרות הראויה. האם אפשר באמת לצפות מאלו שנמצאים בתוך החדר הצפוף לפנות מקום בתוכו למספר הבלתי אפשרי של כל אלו שמידפקים על הדלת כדי להיכנס. האם אפשר בכלל לשים את הלב, באמת ובמלוא מובנו של צירוף המילים הזה, שימת הלב, לאיזשהו קול מובחן בתוך הרעש הבלתי פוסק, כמעט בלתי ניתן להכלה, של כל הקולות והרעשים שהמקיפים אותנו נון-סטופ עשרים וארבע שעות ביממה. האם נכון הדבר שכישרון אמיתי ימצא את דרכו ויצוץ מתוך כל זה ברור ומובחן, כצליל מוזיקלי מכוון בין כל נגני תזמורת בת אלף נגנים.
כך או כך, אני קצת מקנא באלו שבטוחים ושלמים עם ידיעת הכישרון של עצמם. האם יש צורך בכך. האם יש בכך להעיד על איזו אמת פנימית. ובכל זאת, כל יוצר שואף להכרה. הכותב רוצה כל כך להיקרא. כאיש כותב גם אני נמצא תחת אותה מועקה שגורם הצורך הבלתי נשלט הזה להיות מוכר, להיות מוקר. מיהו אותו האיש או אותם אנשים שתפקידם להעניק לי את אותה תווית איכות מיוחלת, אינני יודע, אבל קשה להימנע מן התסכול הזה של להישאר בחוץ ולהשקיף בעיניים כלות על המסיבה הנמשכת בפנים בלעדיך.

לדף הספר של זיו דורקם באתר הקיבוץ המאוחד

 

הזנת תוכן: 25.12.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט" 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل