ספוטלייט – שלמה סדן

שלמה סדן הוא שחקן, מדבב וסופר ישראלי. shlomo-sadanסיים לימודי משחק בסמינר הקיבוצים. משמש קריין ומקליט ספרים בספרייה לעיוורים וכבדי ראייה. ב-2007 היה עורך העיתון המקומי בעיר מגוריו שהם. ב-2009 החל לעבוד כנהג מונית. ב-2016 יצא ספר הביכורים שלו, "ספרי לי עוד על מאריק".

היית שחקן ולאחרונה הוצאת רומן ביכורים. האם אתה סבור שהיכולות שלך כשחקן להיכנס לדמות בצורה טוטאלית עזרו לכתיבה שלך או דווקא הפריעו לה?


פעם שאל אותי במאי אחד, "מה לדעתך הכלי הכי חשוב של השחקן?" ומיהר להשיב, "הדמיון". החינוך האמנותי שקיבלתי והעיסוק בתיאטרון נתנו לי כמה מתנות לדרך שיצאתי אליה בכתיבה. אין דבר כזה "להיכנס לדמות באופן טוטאלי" (כי אחרת אותלו היה צריך שחקנית חדשה כל ערב, אחרי שחנק את דזדמונה). המושג הזה טוב למבקרי אמנות ולקהל. לשחקן יש מסגרת – שעת ההצגה, הבמה, הקהל – ובתוכה עליו למלא שלל מטלות טכניות כדי להיות מסוגל להשפיע על הקהל.
כשעסקתי בהדרכת משחק הייתי נוהג לומר לתלמידים שהתיאטרון דורש מסגרות נוקשות, ורק בתוכן מצוי החופש האינסופי. אם ואן גוך לא היה טורח לצייר על בד קנוואס שמתוח על מסגרת, לא היינו זוכים ליהנות מציוריו.
אחד המעבדים המוכשרים ביותר שמסתובבים בינינו היום הוא רועי חן, הדרמטורג של תיאטרון גשר. בריאיון אחד הוא אמר שההבדל בין ספר להצגה הוא ש"בספר אתה צריך לדמיין – בהצגה אתה צריך להאמין". והדבר הכי מעניין שגיליתי בדרך לספר הוא הדמיון בדרישות המקצועיות. בהתחלה לא ידעתי להגדיר אותן, ומשגיליתי, לאט לאט הספר כבר היה כתוב ברובו. אבל היכולת שלי להיעזר בעורך זהה ליכולתו של השחקן להשתמש בבמאי כראי.
אני לא יודע איזה שחקן רואה את הדמות שעליו לגלם באופן טוטאלי. כשאתה נדרש לפצח את הדמות, עליך לעשות בחירות. עליך לבחור בדרך שבה הדמות רואה את העולם, את הקונפליקטים שניצבים בפניה, עליך להגדיר איך היא נראית ואיך היא מתנהגת, מה צבע הקול שלה ומה יחסה לדמויות האחרות ועוד. עליך להשתמש בדימויים – כאן היא מתנהגת כמו פקיד הסתדרות, כאן היא בורחת מעימות, ושם היא מתנהגת כמו איכר פולני פרימיטיבי מהמאה ה-19 (ע"ע "העבד" של בשביס-זינגר).

אבל ברשותך אחזור לעניין הכתיבה. אני חושב שהצורך העצום לכתוב התגבש אצלי בשנים שהקלטתי ספרים בספרייה לעיוורים. היום יש למעלה ממאה ספרים שאני מקריין שם, והמעניין הוא שהם שונים מאוד אחד מהשני. נכון שעם הזמן אתה נמשך לחומרים שיותר קרובים לטעמך, ובמקרה שלי אלה היסטוריה, היסטוריה צבאית, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת העולם השנייה, השואה, וכן פילוסופיה, פסיכולוגיה וכד'. אבל בסך הכול היו רבים שפשוט "אתה קורא כי המערכת דורשת" וזה מאפשר לך חשיפה לסגנונות רבים ומגוונים שאולי לא הייתי מגיע אליהם מבחירה עצמית של ספרים. לאט לאט מחלחלת בך התובנה שהספר מפורט ומכליל, עמוק ורחב, צבעוני ונודף ניחוחות, מרגש ונוסטלגי, מעורר מחשבה ודמיון יותר מכל תפקיד או הצגה. פשוט התמכרתי לו.

מה בער בך אחרי כל כך הרבה שנים לכתוב את הספר הזה? הרי אתה כבר שנים מחוץ לאור הזרקורים. אולי זה דווקא מה שאִפשר את הכתיבה?

הספר אמנם התחיל מתוך משבר, וההתרחקות מהזרקורים אכן אפשרה להיות בצד המתבונן.
בכתב היד המקורי יש פרק שלא נכנס לבסוף לספר, אבל יכול להסביר את המניע לכתיבה. מתואר שם אדם, שבשפל העמוק ביותר של חייו לוקח את עצמו לאחת מפסגות ההימלאיה, כאילו מושך את עצמו בשערותיו למעלה. במקום הזה הייתי ומשם הכתיבה החלה.

אין טעם להיכנס לתיאורים נוספים, אבל הכתיבה החלה בצורה שוטפת ואובססיבית כמעט ללא שום הכוונה וכוונה. עם הזמן התגבשו שם שתי דמויות מרכזיות שהן לבו של הספר הכתוב. לקח לי המון זמן וכאב כדי לשלב ביניהן. זה כמעט כמו ב"בחירתה של סופי". הדרך לשילוב נמצאה רק לאחר שנדרשתי במפגיע (בסדנה של דודו בוסי) לוותר על אחת הדמויות. בתוכי הייתה התנגדות עזה, אבל ידעתי שקיים פה מחסום ספרותי שעליי למצוא לו פתרון. הפתרון נמצא לבסוף בהגדלתה של דמות נוספת, והיא זו שהצליחה למזג בין שני הנראטיבים. הייתה גם בעיה קשה של זמנים שהיה עליי לפתור, והדמות הנוספת הייתה פתרון מצוין לכך. משמצאתי את הפתרון, הצלחתי להגדיל את נפח כתב היד פי שניים בתוך מספר חודשים. זהו לא ספר "מושלם", אני יודע. אבל גם לא רציתי ספר מושלם. רציתי ספר שיהיה שלי. כמעט כמו גיבור הספר.

shlomo-sadan3

"הספר התחיל מתוך משבר והתרחקות מאור הזרקורים"

 

גייסת את הכסף להוצאת הספר על ידי הדסטארט (מימון המונים). בשביל הרבה אמנים זה תהליך לא פשוט. ספר קצת על התחושות במהלך הקמפיין ומה למדת ממנו.

הקמפיין בהדסטארט היה כורח. אבל כמו שאומרים, הכורח הוא אבי ההמצאה. זו הייתה חתיכת עבודה והתגייסתי אליה בשמחה. אין פה שום דבר יצירתי. זוהי עבודה פר-סה. מה שלמדתי ממנה, אין לו שום קשר לכתיבה אלא לאינטראקציה שלך עם תומכים פוטנציאליים ועם קהלים נוספים. אני חושב שלמי שיש מעגל חברים גדול, חברי פייסבוק וכו' – יכול לגייס בעבודה רצינית ושיטתית את הסכום שיבקש ולחשוף את יצירתו בפני קהלים רבים. לכן זו פלטפורמה מעולה לצעירים עם מעגלים שונים ומגוונים.

הספר "ספרי לי עוד על מאריק" אינו אוטוביוגרפי, אבל הוא מספר סיפור של דור. הדור שלך שחווה לא מעט. מצאת את עצמך מתקשה לכתוב על דברים מסוימים?

הספר אכן אינו אוטוביוגרפי, אבל כל מה שיש בחיים (גיבור הספר) יש גם בי. מסלול חיינו התחיל מנקודה משותפת ואחריה צעדנו זה בצד זה בעצם עד סוף מלחמת יום כיפור. אחר כך התפצלו דרכנו. חיים עשה הרבה דברים שאני לא עשיתי, הלך עד הקצה בהרבה מקומות שאני לא הגעתי אליהם. זהו אולי יתרונה הגדול של הספרות. אתה יכול למתוח את היכולות שלך, את הרגשות שלך, עד הקצה.
אבל הלב הפועם, ליבת הדברים, הוא שלך, ואותו אתה מחדיר לדנ"א של הדמות. כשחיים סרקסטי, הייתי סרקסטי, כשהוא שאפתן ולוחם – הייתי אני כזה. כשהוא מתייסר באובדן, התייסרתי אני. וכאמרתו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן – "הייתי לו לפה". ואולי לדור שלם של ישראלים שרגלם האחת טובלת בתודעת השואה ונס תקומת המדינה, ורגלם השנייה שקועה לעד בבוץ של זיכרונות מלחמת יום הכיפורים, שכל מה שהיה לפניה לא יהיה אחריה.

shlomo-sadan2

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש גם הרבה מסרים שעוברים דרך הספר באופן די בוטה. המסר הראשי (כך לפחות אני הרגשתי בקטעים מסוימים) שאנו חיים במדינה די מאנית-דפרסיבית. הקטע של התארגנות למלחמת יום הכיפורים אפילו נקרא לרגע כמו מערכון מקאברי. הרגשת שזה מה שחשוב לך להעביר בספר?


לא באתי כדי לשרת איזה נראטיב ציבורי או חברתי, וכל אחד קורא את הספר בעיניים שלו. יש אכן בספר קטעים מקאבריים, הומוריסטיים ואחרים שמאוד השתעשעתי בכתיבתם ועדיין הם משעשעים אותי בקריאה, ולצדם קטעים מאוד קשים, עמוקים ומכאיבים שהם חלק מהחיים שלנו. אני חושב שהחיים מאפשרים את כל הצבעים והאפשרויות. החיים שלנו הם לא מסכת אחת ארוגה שבה קיים רק צבע אחד או חומר אחד.

אני חושב שיתרונו הגדול של הספר על פני אחרים שיצא לי לקרוא הוא שהספר מכיל את כל הקשת האפשרית בלי להתחייב לסולם נגינה אחד. זהו גם המחסום שהיה עליי לפצח בדרך אל הקורא. כאן עזר לי העורך הנפלא לירון פיין. הוא פתח כמה שסתומים וחסימות ועזר לי להגדיר את קצבו של הספר. תמיד טענתי שאחד היסודות הבסיסיים באמנות הוא הקצב. לירון עזר לי לפתור את בעיית הקצב. ואז הספר שטף והקריאה בו זרמה. לא יודע להגדיר מה חשוב לי בספר, ואולי כאן היה אחד המחסומים המשמעותיים. אני לא יודע גם איך להגדיר אותו בדיוק כי הרי לא למדתי ספרות או כתיבה. זהו לא רק רומן, אבל גם לא ממש סאגה. אני חושב שזהו סוג של שילוב ביניהם. אבל מה שכתוב – הוא מה שהתכוונתי להעביר. יש לי גם תובנה נוספת. הספר הוא לפעמים מין קונגלומראט שמכיל חומרים שונים. לאורך הרצף הסיפורי קיימות תובנות, זיכרונות, פחדים ישנים, קטעי שירה ושירים שכולנו מכירים. אני מאמין שזה מאפשר לכל קורא לקרוא את הספר כחוויה אישית ופרטית, שבה הוא מתחבר אל פן מיוחד המתאים לו. בעיניי, הדרך הזאת מרתקת הרבה יותר מ"ספר כתוב היטב".

 

לדף הספר "ספרי לי עוד על מאריק" מאת שלמה סדן בהוצאת סטימצקי

 

הזנת תוכן: 28.10.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل