אמנית, יועצת ארגונית, מתמחה בתהליכי ניהול ושיתוף ידע. בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב, לימודים לא פורמליים בתחום האמנות. הציגה בתערוכות בארץ ובעולם.

יש ביצירות שלך ניגודים: מצד אחד הצבעים עליזים מאוד והסגנון אפילו מתיילד, ומצד שני יש שם לא פעם נגיעה בנושאים לא פשוטים. תוכלי לספר על זה מעט?

בדרך כלל מתייגים אותי כציירת בסגנון "נאיבי", אבל לטעמי אני מציירת בסגנוןUn naïve (נאיבי ללא נאיביות) כי מתקיימים בציורים שלי אוקסימורונים. מצד אחד יש בהם אלמנטים מאוד נאיביים או ילדותיים, צבע, צורה, דמויות, לכאורה מתקיים סיפור חמוד וצבעוני, ומצד שני אני מנסה להגיד משהו שהוא ממש לא נאיבי באמצעות יצירת הקשר בין האלמנטים בתמונה, המייצג אמירה אחרת שאינה נאיבית וילדותית.
יש כאן מעין טריק של "ערבוב תפיסתי כפול": נאיבי, כביכול ילדותי ורך, לא מעיק, יחד עם אמירה שאינה נאיבית ואולי אפילו ביקורתית. עירוב שיוצר לטעמי, אם זו לא יומרה לומר זאת, אולי משהו אחר.

ואולי הדבר קשור גם לניגודיות הקיימת במרחב העיסוק שלי: אמנית שעוסקת גם בתחומים ניהוליים, לפעמיים עסקיים. האמנות שלי משקפת למעשה חיבור של מרחבי העיסוק שלי.

למשל, הציור "קירות ורודים" עשוי להיתפס כציור נאיבי של נוף אורבני בסגנון ילדותי – ילדה משוטטת עם כלב ומסביבה בתים ורודים ואנשים. אבל אני ניסיתי לשקף מציאות של הסתגרות, ניכור, מכוונות פנימית אישית, אולי אפילו אגוצנטרית, והכול בתוך הקירות הוורודים ללא התייחסות לסביבה, מול הצורך באינטראקציה ובקשר אנושי ובהתייחסות למה שקורה מסביב.

ציור נוסף הוא "מנסה לאכול ארוחת ערב": ארבע דמויות יושבות ליד שולחן ועליו מונחת קערה עם תותים, רקע אדום, מתחת מונח רובוט קטן לא מחובר לחשמל ובפתח נכנס דינוזואר ורוד. נשמע תסריט של ספר ילדים. נאיבי? לא ממש. כי בעצם חלק מהדמויות לא מתקשרות זו עם זו, כמו הרובוט הנטוש מתחת לשולחן. הכלה יושבת מחכה עם זר פרחים, תקועה בחתונה, באשליה הקסומה מהאגדות, והדינוזואר מבטא תשוקה, זעם, משהו שאף אחד לא אומר ליד שולחן האוכל, אבל הוא שם אורב בפתח. ארוחות משפחתיות נחשבות ריטואל שבונה קשרים ויחסים. במשפחה המיוצגת בתמונה לא בטוח שזה יקרה כי הם מנותקים ואולי חוששים לדבר על "הסוד הגלוי", שמא ההרמוניה תתנפץ.

מנסה לאכול ארוחת ערב

קירות ורודים

אמרת שבציורים שלך יש בחינה של נורמות חברתיות, ורואים בהם גם עייפות מקצב החיים המהיר. איזה סוג של נורמות את בוחנת?

אני לא חושבת שזו עייפות כ"עייפות" כי אם התנערות מכל המילים הגדולות הרצות באוויר בימים אלו: חדשנות, טכנולוגיה, סינגולריות, אקזיט, שמנזיט... אני גם רוצה לומר בטיח, בלה בלה בלה... בואו נתחיל מאיתנו, מהדרך שבה אנו תופסים את המציאות, משאלות אחרות שקשורות ליחסים בין אנשים לאנשים, בין אנשים למכונות. משהו קורה כאן, יש שינוי מתחת לכותרות, ואולי לא? איך אני עושה זאת, מנסה לשאול שאלות באמצעות סימבולים.

בציורים שלי אני מאמצת ומטפחת דמויות שהתגבשו במשך השנים. ישנן כיום בערך חמש דמויות מרכזיות. למשל, הזוג המופיע כחתן וכלה, השיער או הכובע צפים מעל הראש שלהם. הם מהווים סימבול למחויבות שאנו לוקחים על עצמנו, ואחד הסימבולים הבולטים הוא נישואים: באנגלית זה נשמע יותר טוב: Engagement. הרווח בין הכובע לראש או בין חלקי השיער משמעותו היא שגם אם אנחנו מחויבים לדבר זה או אחר או לאנשים, עדיין יש מקום לשינוי בתפיסות שלנו.

את הדמויות אני מציבה בהקשרים שונים ומייצרת ביניהן יחסים וכך אני בוחנת נורמות. למשל, התארחתי בוועידה של אמנים נאיביים בצ'כיה וציירנו שבוע בטירה. המקום היה קסום וכן המארחים והקבוצה של האמנים. דבר ראשון שאנשים חיפשו הוא חיבור לאינטרנט. שמתי לב שכיום אחת ההתייחסויות למקום זה או אחר היא דרך האפשרות להתחבר דרכו לאנשים אחרים שלא נמצאים איתך. אז ציירתי את הרובוט שלי (שהוא גם אחת הדמויות) מלך העולם על גג אחד מחלקי הטירה כי זה מה שחשוב לנו.

אני רואה הרבה מוטיבים שחוזרים אצלך: האיש המרובע, הרובוטי כמעט, חוזר לא פעם, מול הכלב עם המבט המיואש וכמובן גם את משתלבת שם לפעמים.

גם אם לא אצייר את הרובוט הוא יהיה איתי ואיתך. אנחנו כל היום מחוברים למעין רובוטים. קחי למשל את הטלפון הנייד. הוא אחת מהדמויות שאני משלבת בציורים שלי כסימבול לחיבור, תלות, שליטה ואפילו כחבר. בחרתי להפוך אותו ליותר אנושי כי מי יכול לחשוב שהוא צמוד לקופסה כל היום ותלוי במשהו אחר שמשלים אותו? בעצם אנחנו ממשיכים להתפתח מחוץ לגוף שלנו. מורכב...

הכלב לא ממש מיואש. זו הכלבה שלי, עליזה. המבט בעיניים זו המניפולציה היומית שלה. אני זקוקה לה בציורים כי יש בהם לא אחת הרבה לבד, מעין ניכור נאיבי בחיים אורבניים היי-טקיים. למשל, בציור "מנסה לתפוס תנומה" הכלבה הענקית חובקת את הדמות שלי ישנה, ומסביב יש עומס של דברים כמו חפצים. זה השקט שלפעמים קשה למצוא כי אנחנו עסוקים בחפצים. אין ניתוק, גם המחשב הנייד ניצב על המיטה. סוג של חיים פעילים 24/7 גם מתוך שינה.

מעבר לדמויות אני משלבת בציורים מילים של מקשים מתוך מקלדת המחשב. אמנים נאיביים בדרך כלל מציירים נופים, חיי יום-יום. הנופים שלי לא ירוקים ופסטורליים, הם בעיקר אורבניים: עבודה, מקלדת המחשב, מקלדת הטלפון הנייד, מקלדת הכספומט, מקלדת השלט. מצאתי למשל שבמקלדת יש מילים בעלות משמעות והחלטתי לשלבן בחלק מהציורים שלי, למשל: SHIFT, DEL ועוד. אלו גם מוטיבים שחוזרים בציורים שלי.

"גם אם לא אצייר את הרובוט הוא יהיה איתי ואיתך. אנחנו כל היום מחוברים למעין רובוטים." 

גם את חוזרת לא פעם בציורים של עצמך. לרוב כדמות כמעט ילדותית, קצרה, מבוהלת. מה גורם לך לצייר את עצמך דווקא בצורה הזו?

אני מופיעה בציורים נמוכה, בלי פרופורציות, אפילו בציור אחד עם עין עצלה, וגם ילדותית ולא בולטת, לא הייתי אומרת מבוהלת. אני חלק מאותו מכלול של ציור. לפעמים אני מביעה מעין רתיעה, תימהון באותו הקשר. נוח לי לא לבלוט בציור. ההצנעה שלי היא חלק מאוד נוח לי גם בחיים המקצועיים. אני חושבת שהוא גם תורם. אפשר להגיד הרבה גם מבלי לצעוק. ותמיד ההקשר הרבה יותר דומיננטי מהייצוג שלי. אני בוחרת להיות "שם" ולהבין. ליתר דיוק, אולי לנסות להבין.

את שואבת השראה בעיקר מחייך. כשאת ניגשת לקנווס, כבר יש לך רעיון מסוים בראש?

סיטואציות מצחיקות אותי, גם מצבים טריוויאליים ומעצבנים. הם מהווים מקור השראה ליצירת ההקשר ובסופו של דבר יוצא ציור. תמיד אני מתחילה מרעיון וצבע דרמטי ואז זורמת. למשל, הציור "מלך החתולים ושלוש ציפורים מאמינות" הוא תוצר של אמירה אומללה של שר בממשלה על איסור כניסה לחתולים מסורסים... אז ציירתי חתול ענק ורוד זוהר עם עטרה לראשו ולצדו שלוש ציפורים עם כובעים צפים כסימבול שהאמונות שלנו יכולות להשתנות, תלוי על איזה ענף אנחנו יושבים, בדומה לפוליטיקאים ואחרים שמצהירים הצהרות שמניבות להם נקודות בקרב תומכיהן ומשנים את ההצהרות כשהם נזקקים לעבור לענף אחר.

לדף הפייסבוק של אורנה גבע

הזנת תוכן: 9.10.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"