מעיין חיים היא צלמת קונספט שחיה ויוצרת בישראל. הציגה בכמה תערוכות קבוצתיות בתל אביב ובימים אלו בגלריה "פחות מאלף". עוסקת בעיקר בצילום עצמי ובצילום קונספטואלי עם דגש על זהות מינית ונשית.

באתר שלך כתוב: "יוצרת מציאות דרך העדשה". לדעתי, זו הדרך הטובה ביותר לתאר את הצילומים שלך. הם צבעוניים מאוד, כמעט באופן בוטה, ויש להם קו אחיד – רובם מבוימים.

בנוגע לעבודות של צילום עצמי – אני לא מאלו שיוצאים לרחוב ורואים את היופי בלתפוס את הרגע. אני אוהבת לייצר רגעים. השאיפה היא תמיד להעביר מסר, והמדיה שאני עושה את זה דרכה היא הצילום. באותה מידה יכולתי ללמוד לצייר או לפסל, ואולי מתישהו זה יקרה. המצלמה מבחינתי היא תחליף לפסיכולוג: היא משמשת אותי לפרוק רגשות. הצילומים העצמיים שלי מתוכננים מראש, גם ברמה של בחירת הצבעים שבהם אשתמש כדי להעביר את המסר. ביום הצילומים אני לא נפגשת עם אף אחד לפני כן, כדי להישאר ברמת ריכוז גבוהה ולהתחבר לתמונה כמה שאפשר.

בנוגע לעבודה עם מצולמים ולקוחות – המומחיות שלי היא בניית קונספט. העבודה כרוכה בתהליך של הבנה מי הלקוח והתאמת הקונספט אליו, בניית לוח השראות, מציאת לוקיישן, בניית הסט. אין דבר יותר כיף מלהתאים את הסט ללקוח. אני מתחברת פחות לצילומים ספונטניים ואוהבת יותר לבנות את המציאות סביב הלקוח שהזמין את העבודה.

בדרך כלל את מצלמת נשים. אפילו גרסה מצולמת של הנסיך הקטן עשית עם אישה. למה?

אני מעריצה נשים. נראה לי שזו התשובה הכי פשוטה. להיות אישה בעיניי זה כוח, ואני אוהבת מאוד לעבוד עם דמויות נשיות חזקות. יש כמה נשים שכמעט פרצתי בבכי מהתרגשות כשהן הגיעו אליי לסטודיו, ויש כמה שאני חולמת לצלם.

צילומים עצמיים שלי בדרך כלל מצולמים כמו שאני חשה מבפנים – חלשה, נזקקת, קצת דמות האישה ההיסטרית. צילומים שבהם אני מצלמת נשים אחרות הם תמיד של האישה החזקה, כי זה גם חלק מהאופן שבו אני בוחרת את המצולמות שלי.

Sorry for party rocking

הצילום המדובר שלך מהספר "את לא נולדת אישה": מצד אחד יש בו כאב גדול ומצד שני יופי. ואולי בעצם שניהם באותו צד. איך עלה בך הרעיון?

אמנם הצילומים שלי מתוכננים מאוד, אבל בדרך כלל הם נובעים מתוך אינטואיציה רגעית. הצילום הזה צולם בוולנטיין לפני שנתיים. הוא התחיל מתוך חשיבה על ה"חג" הזה, ולכן השימוש בוורדים, והמשיך בחשיבה על מה עבר עליי בשנה הזו: התאהבתי, נשבר לי הלב, עברתי כמה דברים שסבבו סביב האזור הזה. רציתי לייצג את הלב שלי ואת מה שהוא עבר והחלטתי ללכת לכיוון השני של הקיטש (בכל זאת "חג האהבה") ולשבור הכול.

אחת המטרות בצילומים שלי היא לייצר כאב אסתטי. הצבעים מתאימים, הקומפוזיציה נהדרת, אבל הנושא חודר עמוק ללב. זה אחד הצילומים שאני הכי גאה בהם כי הצלחתי לייצר בדיוק את זה.

איך את בוחרת את מושאי הצילום שלך?

זה משתנה. יצא לי כמה פעמים להתחיל עם נשים ברחוב, וכמה פעמים לפנות דרך פייסבוק. פעם אחת מישהי ממש ממש נעלבה וענתה לי: "זה בגלל שהפנים שלי מוזרות?" פעם אחרת זה גרם לי להכיר מישהי שהיא אחת החברות הכי טובות שלי עד היום.

אני מאוד אוהבת לעבוד עם נשים שלא מתורגלות בעבודה עם מצלמה, כי אז יש רגעי קסם שאפשר לתפוס ולא הכול מדויק. בדרך כלל יש לי איזו דמות שאני רוצה לייצג, ואני מתחילה לתור אחר מישהי שתתאים לדמות הזו.

צילום זה מאוד מאוד אינטימי, אז אם אין היכרות עמוקה מספיק, עדיף שלא תהיה היכרות בכלל. אבל יש שלב במערכות יחסים (גם עם בני זוג) שאני לא מסוגלת לצלם אותם.

"אחת המטרות בצילומים שלי היא לייצר כאב אסתטי"
(הצילום לקוח מתוך הספר "את לא נולדת אישה") 

מאילו יוצרים את מושפעת?

אני אוהבת מאוד את מגריט ודאלי כי הם הצליחו ליישם סוריאליזם ברמה מעוררת קנאה והעבודות שלהם קסומות בעיניי. אני נמשכת ליוצרים סוריאליסטים, אבל גם לקיטש (שילוב מנצח) ולפופ.

וורהול, לה-שאפל, סינדי שרמן, אנני ליבוביץ, נאן גולדין, סאלי מן – כל אלה נכנסים להשראות הקבועות שלי. חלקם מצלמים בצבעים עזים במיוחד, חלקם מתעסקים בפופ וחלקם עושים דוקו מבוים. יש לי בבית ספרים עם תמונות שלהם ואני באופן קבוע מתבוננת בהן.

בתיכון למדתי על סינדי שרמן והתמונות שלה השפיעו עליי ברמה כזו שהחלטתי לייצר צילום מבוים שלי עם בחור שהטריד אותי מינית. הייתי מאופרת כמו בובה והוא החזיק את החוטים שלי. המרצה לא חשבה שזה מספיק טוב והכשילה אותי במגמה. אחרי זה לא צילמתי בערך עשור, עד שיצא לי להיות מעורבת בפרויקט צילום של ידיד שהחזיר לי בשנייה את האהבה האמיתית שלי.

לאתר של מעין חיים

הזנת תוכן: 28.7.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"