טל סלוצקר נולד ברעננה. אובחן כילד פלא. בגיל 14–15 החל ללמוד בבית ספר לאמנות באיטליה ובבית ספר מיוחד לציור ולרישום בירושלים. לאחר מכן עבר לתל אביב. מציג תערוכות יחיד מגיל 14. הציג בין היתר במוזיאון תל אביב.

עוד לא נתקלתי באמן פלסטי ישראלי שמשלב סגנונות רבים כל כך: פיגורטיבי, פופ-ארט, קולאז'ים. אתה לא דבק בסגנון אחד. אפילו העיפו אותך מבית ספר לציור בגלל זה... האם זה נובע מתוך רצון מודע להתנסות או דווקא מצורך שהוא תת-הכרתי יותר?

יש בי צד של מרד. אני מרדני, ואם אני מציית לכללים מהסוג הזה, זה לזמן קצוב. איני מקבל את התכתיבים האלה שהרוב מוכנים לקבל, אולי משום שיש לי את הדרך שלי. מבחינתי, כל הסגנונות הם בהחלט חלק מדרך אחת שחשוב לי לעבור בעבודה שלי, ונוטים להגיד לי שיש לי סגנון משלי או מגע משלי. מבחינה תאורטית כל הסגנונות האלה מאוחדים תחת איזם אחד שאני המצאתי, שנקרא "דאדא פסיכיאטרי". זהו איזם שנמצא באינטראקציה עם מה שנמצא בהווה ועם ההיסטוריה ועיקרי בו מרכיב השנאה שבא לידי ביטוי בתקופות שונות ובמקומות שונים כלפי מדיום האמנות, לעתים בהשפעת הפסיכיאטריה.

אתה מרבה להתעסק בשיגעון ביצירות שלך. אפילו אירגנת כמה ערבים בנושא יחד עם עוד יוצרים. מה אתה יכול לספר לנו על הערבים הללו?

ערב שיגעון הראשון התקיים בשנת 2011 בשיתוף משוררים רבים, בהם עודד כרמלי, יואב עזרא, נדב עירד ורעואל שועלי. בערב הקריאו שירה ונוסף על כך ניגנתי בכינור. חלק מהזמן הייתי לבוש בכותונת משוגעים וגילחתי את השיער כדי להשלים את המראה. ההתאספות הייתה מתוכנו בלי התערבות של גורם חיצוני, ושנה מאוחר יותר עשו חיקויים של הערב שלי בהשתתפות שלומי שבן, ירמי קפלן ועוד משתתפים מפורסמים. ההבדל היה שהערב שאירגנו כחיקוי לערב שלי היה ממומן על ידי עמותה שאת פעילותה אינני אוהב, שמטרת הפעילות שלהם הפוכה לשלי, וממחאה אמיתית הם עשו מראית עין של מחאה. לכבוד הערב השני הוצאתי חוברת בשם "שיגעון", שבה השתתפו גם שחר מריו מרדכי, ללי ציפי מיכאלי, שלי חן, חגית גרוסמן ורות גולן. הערב היה מקום לדיון בשיגעון שהשתתפו בו גם אנשי אקדמיה מקצועיים, וגם סוג של מחאת עשייה מבחינתי ומבחינת משתתפים נוספים, אני מקווה. בינתיים התקיימו ארבעה ערבי שיגעון.

אתה לא מרגיש שנושא האמן המשוגע, המיוסר, שהסביבה לא מבינה אותו, כבר הגיע למיצוי מסוים? עושה רושם שעולם האמנות פחות סובלני לנושא בימינו.

נושא האמן המשוגע מעניין מאוד היום כמו פעם, ומאז שהתחלתי בפעילות בנושא הוא תפס עוד תאוצה. מאז שסימנתי את הנושא ראיתי פרסומים של משוררים שמזדהים כמשוררים משוגעים ואני רואה בזה גם השפעה שלי. האמן המיוסר שהסביבה אינה מבינה מיוצג לעתים באופן חי ביוצרים, חלקם במרכז המיינסטרים, ומכאן שזה ממשיך לתפוס מקום מרכזי בתרבות. ביוון העתיקה חשבו שהשיגעון מהמוזות מהווה גורם חשוב ביצירה, ושונות הנביאים גם היא הייתה גורם מרכזי בכתיבתם. כיום כמו פעם השיגעון נחשב גורם שיכול לעודד יצירה אצל אדם שונה או אחר.

"איני מקבל את התכתיבים האלה שהרוב מוכנים לקבל".

אתה מרבה לשלב טקסט ביצירות שלך, ויש תמיד ביקורות סביב הנושא. הרבה חושבים שזה מחבל ביצירה.

לעתים זה מוסיף ומהווה ממש את מרכז העניין. הטקסט הוא רכיב הרבה יותר מרכזי בקיום שלנו במדינה של ישראלים ויהודים דוברי עברית, והצד הטקסטואלי לעתים משני ביחס לחזותי בקיום הכללי במדינה שלנו. לכן לוותר על הצד הטקסטואלי, ואיתו במידה מסוימת גם על הדיבור, הוא מעשה נמהר ולכל אחד יש את זכות הכתיבה ואיתה את זכות הדיון בטקסטים. לכל מי שכותב. אם זה מחבל ביצירה, צריך לכתוב עוד ולשפר את איכות הכתיבה. מאז התחלתי בבדיקת היחסים בין הטקסטואלי לחזותי כתבתי מאמרים משמעותיים ושירים יפים, דבר שאפשר לעשות רק באמצעות מילים. אני מפרסם בכתב העת "עכשיו" של גבריאל מוקד, בעל מסורת ארוכה בספרות העברית. 

ולסיום, ספר על מה אתה עובד בימים אלו והאם יש תערוכה באופק.

אני עובד על כתיבת שירים ועל יצירות פלסטיות חדשות, גם פסלים. התערוכה הקרובה שלי קבועה לספטמבר 2017 במוזיאון הרצליה. זאת תהיה תערוכה של מחברות רישום עם רישומים וטקסטים ובטח יהיה מעניין. איה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה, תאצור את התערוכה. עצם קיום התערוכה במוזיאון הרצליה משמעותי בשבילי היות שביקרתי בו ביקור משמעותי מאוד בגיל בית ספר יסודי בתערוכה של מורה שהיה חשוב מאוד בהתפתחות שלי. אני מקווה שיבואו לתערוכה הרבה אנשים להתרשם מהיצירות.

לאתר של טל סלוצקר

הזנת תוכן: 7.7.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"