ספוטלייט – ליאת לידה-סנדומיר

ליאת לידה-סנדומיר, ילידת 1974, היא תרפיסטית liat sandomir
במחול ותנועה, בעלת תואר שני בספרות עברית ואם לשלושה. ספרה הראשון, "איש ללא בית", ראה אור בהוצאת פרדס, בעריכת ציפי שחרור.

ספרך "איש ללא בית" קיבל הרבה תשבחות, ועם זאת הוא לא קל לקריאה: יש בו קפיצות בזמן, המון דמויות והתרחשויות. ליבי היא רקדנית בלט, וגם הספר עצמו נקרא כמו ריקוד מסחרר שלא פעם מותיר את הקורא בלי אוויר. האם זו הייתה כוונתך כשהתיישבת לכתוב אותו?

ליבי, גיבורת הרומן, רקדנית ישראלית ילידת גרמניה, מצטרפת לגור, בחור ישראלי שמחפש את חברו שנעלם בגרמניה בנסיבות מסתוריות. לאורך הרומן ליבי נעה בשני מסלולים – היא עוזרת לגור בחיפושו, ועמו היא פוגשת אמנים גרמנים מה"סצינה" של ברלין בימינו, מתוודעת לסיפור של החבר ומלוּוה על ידי אנקה, חברת ילדות שהפכה לרקדנית ברים. בו-בזמן היא מתוודעת כמעט בעל כורחה לסיפור המשפחתי שלה, סיפורו של אביה. מבעד לזיכרונות מן העבר, מכתבים שהשאיר אביה והמפגש המחודש עם האומנת הגרמנייה שטיפלה בה בילדותה, היא נחשפת לסיפור אפל שהוסתר מפניה במשך שנים.
ISH-LELO-BAIT
ככל שמתעוררות עוד דמויות מן העבר, הדמויות מן ההווה הולכות ומשתקפות כצללים מבעד לעולם הזר שנחשף והוא חלק בלתי נפרד מחייה. ההתרחשויות נעות בין זהויות, תרבויות וזמנים. כל אחת מן הדמויות בהווה מעלה סטריאוטיפים ישנים ומנתצת אותם. כל אחת נושאת על כתפיה אופן התמודדות אחר או חותם אחר של המלחמה ההיא, מן החולי אל השיגעון, מן המיליטריזם ועד האמנות. ובאופן זה נחשפת השאלה: איזה דיאלוג אפשר לקיים עם המושתק והזר שהיה? עם אמיתות חיים בלתי נתפסות של המלחמה ההיא?
כשהתיישבתי לכתוב את הסיפור ידעתי שלא אוכל להחזיק בכל כוונה אחרת מלבד לכתוב את ההליכה מן המוכר אל הצדדים האפלים והנידחים של הזיכרון, ואל צדם המת של החיים. כתיבה כזאת לא יכולה להיות זרועה בשורות יפות וסדורות של פרחי נוי. היא תזזיתית, פוצעת, דחוסה.

ליבי היא דמות די לוזרית. מובטלת, נודדת מגבר לגבר, הימים הטובים שלה אולי כבר מאחוריה. האם הכתיבה עליה בגוף ראשון הייתה מודעת?

בהחלט. כתיבה בגוף ראשון משולה בעיניי לדיבורו של הגוף במובן הקונקרטי. ליבי היא רקדנית בכל לבה וגופה, אבל נכשלת באודישנים. היא נאחזת בריקוד, אך גופה מאכזב שוב ושוב – ישנן פציעות וכאבים ובגידות חוזרות ונשנות של הגוף, והיא לא מחזיקה מעמד בשום להקה. כמו על רוב הדברים בחייה, אפילו על גופה, הקרוב לה מכול, היא לא יכולה לסמוך. וכך היא מנסה, לשווא, למצוא איחוי לכאב, לפירוק, לאי-המסוגלות דרך המפגש עם גופו של גור החייל הקרבי; עם גופה של אנקה, הרקדנית הגרמנייה, שכפוף למבט הגברי; עם קלאודי, האמנית המסוממת שנראה שאין לה קרקע מתחת לרגליים; ועם אינגה, האומנת הזקנה והחולה, שליבי תומכת בה כאילו היא מחזיקה את הצלוב.

בתוך תרבות העוסקת בשאלות של כוח, הגוף הוא מקום שמתנקזות אליו שאלות מן הנפשי ועד הפוליטי. בספרות העברית מצטייר מהלך שתחילתו בברנר וגנסין, המציג את הכיעור והגרוטסקיות של הגוף היהודי הגלותי, ומתאר בארסיות את הכמיהה לכינונו של גוף עברי חדש. הספרות העברית, שבה נולדה דמותו של העברי החדש, הפכה לא רק למרחב המכונן של גוף הצבר, אלא גם לאתר שקורא תיגר על גוף זה וחושף את המחירים שכרוכים בכינונו. תיאור התלישות המועבר בדנ"א הספרותי שלנו נושא בחובו תחושות אובדן, פירוק ותלישות.
זוהי החוויה העמוקה ביותר המופנמת בי ובגופי כ"דור שני": למרות הכמיהה להיאחז בקיום כלשהו כבית מאחה וכביטוי לכוח הישרדות – הפירוק נותר על כנו, וזהו עבורי ה"היות ללא בית".

בספר הזה יש הרבה פרטים אוטוביוגרפיים. גם את רקדנית, ואביך הוא ניצול שואה שהלך לעולמו בילדותך מבלי לספר לך יותר מדי על התקופה ההיא. בוודאי היית צריכה להשלים כמה פרטים בעצמך, ויש שם גם פן סיפורי שאין לו שום קשר למציאות. ספרי על הקושי שבחיבור הזה בין מציאות לבדיה בתהליך הכתיבה שלך ועד כמה יש שם "אשמה".

בתודות בסוף הספר כתבתי לאבי (ז"ל): "זיכרונותיי ממך הם מולדת עבורי, והעובדה שאת סיפורך לא אדע לעולם השחיזה את דמיוני". כמי שנולדה בישראל לאב שבצעירותו איבד את משפחתו בשואה, ניצול מאושוויץ שנשאר לגור בגרמניה כתושב ללא נתינות, זהו גם סיפורי האישי.
כמי שמעולם לא שמעה אלא שתיקה, שלעולם תמשיך לשמוע שתיקה, הדמיון היה צעד חשוב לתוך המקום האילם. גם ההבניה של מעטפת בדיונית "מותחת" נולדה מתוך אותה שתיקה. אבי נפטר כשהייתי בת אחת-עשרה, מבלי שסיפר לי דבר. אמי סיפרה לי ברבות השנים את המעט שידעה, ואני נותרתי עם תשוקה לדעת שלא תבוא על סיפוקה. יש האומרים שהספר אפוף מתח ומסתורין. אני יכולה להעיד על עצמי שמימיי לא קראתי ספר מתח אחד, ורק הסקרנות שמפעמת בי הכניסה את המסע ברומן תחת מעטה חידתי: לידיה של ליבי נופלת חבילת מכתבים והגילויים נחשפים בהדרגה, כפי שבפנטזיה הייתי רוצה שייחשפו בפניי. יתרה מזאת, קלאודי, האמנית הגרמנייה שליבי עוברת לגור אצלה, שואלת את ליבי לקראת סוף הספר למה היא לא יכולה פשוט לסלוח. השאלה הזאת מהדהדת ומרחפת לאורך כל המסע של ליבי, ואני מרגישה שהיא זו שהובילה אותי להקצין במקומות מסוימים את הגילויים הטופחים על פניה, עד לגילוי האחרון, המאתגר את הסליחה מכולם.

אותם זיכרונות שלא יסופרו, שתיקות שטמנו עולמות שלמים, ילדים ודורות המשך שמשתוקקים לדעת ומפחדים בו זמנית, נמצאים עדיין בכל רחבי תבל. לא מעט ספרים נכתבו על השואה, אך ככל שמתמעטים האנשים שעוד יכולים להעיד, הצימאון לכך רק הולך וגובר. מבחינה זאת הרומן הוא עוד ניסיון לגעת, משאת נפש לחזור אל הבית.
איני מוצאת את המילה אשמה כרחבה מספיק להכיל את החוויה. אחרי שסיימתי לכתוב חלפה בי בהלה: זה מה שיחשבו על אבא שלי?! ואז ראיתי לנגד עיניי כיצד ה"אמת" וה"שקר" חברו בכתיבה ללא הפרד. איזו "אמת" מצויה בזיכרון מטושטש בן שלושים שנים? איזה "שקר" הוא כשהדמיון מדבר מעומק הלב?

בילדותה ליבי כעולה חדשה נדרשת בבית הספר לכתוב עבודת שורשים. הדודה שלה אומרת לה: "את לכתוב מה יודעת, ומה לא יודעת, את לכתוב פיקשן". עבודת השורשים הזאת, שכתובה בשפת העולה החדשה, היא עבורי תמצית השילוב בין הביוגרפי לבדיוני שנברא ברומן. הדמיון העניק לסיפור קיום, אפילו בית, כי הוא גאל מפני השכחה, ודרך הכתיבה הצורך "לזכור ולא לשכוח" שקע אל המילים, והרשיתי לעצמי להיפרד במעט מהזיכרון, מהתשוקה לדעת ומהאחריות להחזיקם.

liat sandomir2

"זוהי החוויה העמוקה ביותר המופנמת בי ובגופי כ'דור שני': למרות הכמיהה להיאחז בקיום כלשהו כבית מאחה וכביטוי לכוח הישרדות – הפירוק נותר על כנו, וזהו עבורי ה'היות ללא בית'."

 

הייתי רוצה לסיום שניכנס שוב לעולם המציאות. ספרי קצת על הילדות שלך כבת לדור השני ועל ההשפעה שהייתה ואולי עודנה לכך על חייך.

אבא שלי נמנה עם הניצולים מאושוויץ. הוא נתלש מביתו ואיבד את משפחתו, נדד בין מחנות ושתק. אבי לא סיפר. לא לאשתו. בוודאי לא לבתו. על כאלה דברים אין מספרים. לא כאשר אין בפיך שפה שתתאר. באף שפה אין מילים שיתארו, אולם בפיו של אבא שלי, איזו שפה בכלל הייתה? פולנית הייתה שפת מולדתו, עברית למד ב"חדר" בגיל שלוש ומאז לא השתמש בה, הגרמנית שלו מעולם לא הייתה מצוחצחת, והשפה שדיברו בביתו הייתה יידיש.
השפה שבה מובא רומן זה היא בליל שפות מפורקות שבו נמהלות עברית, גרמנית, פולנית, יידיש כמו גם שפת הגוף והריקוד (היו רגעים בהם העורך הלשוני, אהוד אמיר, רצה להרוג אותי...).
אני זוכרת את עצמי מתביישת ב"גלותיות" של דיבורו, מלבד פעם אחת. יום אחד חברה לכיתה באה לביתנו, ניגשה לאבי ושאלה אותו: "אבא של ליאת, למה יש לך מספר על היד?" זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמחתי שאבא לא מדבר עברית.
מגיל צעיר זכורה לי התחושה שהמילים לא "חזקות" מספיק כדי לתאר את מה שאני מרגישה. תחושה שכרוכה הייתה בשתיקות, בבליל השפות, ובתיווך השפתי של אמי בבית. חיפשתי לברוא לי שפה משלי. וזאת הייתה מתנתו של אבא שלי.
כך נולדו החיפוש אחר כתיבה משלי והסיפורים מצד אחד, ומצד שני קשיבוּת גדולה לשפות שאינן מדוברות, כשפת הגוף והתנועה.
עד היום אני חווה את חיי כ"דו-לשוניים" – מתנועעים בין כתיבה לתנועה (אני עוסקת בטיפול בתנועה), בין מילים לגוף, בין יצירה לטיפול. עם הזמן למדתי להעריך את המרחב העצום שנפרש בפניי בזכות אבי.

האם את עובדת על ספר חדש בימים אלה?

בימים אלה אני עוסקת בכתיבת ספר עלילתי לילדים ונוער המבוסס על חיי הילדים אשר נספו באסון הבונים. האסון אירע ב-1985 ובו קופחו חייהם של תלמידי כיתה ז' 12 בחטיבת הביניים ברנר בפתח תקווה בתאונה קטלנית בין אוטובוס לרכבת במהלך טיול בר מצווה. באסון נהרגו תשעה-עשר ילדים, מורה, אם מלווה ונהגת האוטובוס.
פרויקט זה דרש עבודת תחקיר נרחבת כדי שהדמויות והאירועים יהיו כמידת האפשר אותנטיים, בשילוב עם בדיון – נער ונערה החיים היום, בדור הסמארטפון והפייסבוק, פוגשים זקן זר ומסתורי שחושף בפניהם את הסיפור של אותה כיתה.
אחרי תהליך ארוך וקשה של כתיבת "איש ללא בית" לא קפצתי מגדרי נוכח פרויקט מורכב ועמוס רגשית שכזה. תחילה הצעתי ליוזמי הפרויקט לפנות לסופרי ילדים ונוער ותיקים ומוכרים, אך לאחר פגישות וניסיונות, הכדור חזר אליי. הבנתי שמדובר בשליחות – לאפשר לסיפור לבנות גשר המחבר בין מי שאינם עוד לבין בני הנוער היום. ובסופו של דבר, הספר אינו עוסק באסון כי אם בחיים, חיי נערים ונערות המתחילים את לימודיהם בחטיבת הביניים, נשזרים אלה באלה בהווי הכיתה, ויחד הם מתוודעים להתאהבויות ראשונות, קנאות, סודות ואכזבות, חלומות, חברויות שנרקמות וצחוק. סיפור שקוראים צעירים יוכלו להזדהות איתו וליהנות ממנו.

לדף הספר באתר אינדיבוק

 

הזנת תוכן: 7.5.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט" 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل