בוגרת לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק בהצטיינות וחלוצת
המוזיקה העצמאית בארץ. סופרת, בלוגרית וסינגר-סונגרייטרית. הוציאה 13 אלבומים שזכו בשבחים ובפרסים בינלאומיים, ועבדה בין השאר עם המפיקים הסקוטים ג'ון ודאנקן קמרון (אואזיס, טראביס, איאן בראון, טורי איימוס). הוציאה ספר שירה ("פאפאיה זום"), וספר פרוזה ("ליקוי מאורות") שזכה בפרס סמיט לפרוזת ביכורים. חיה שבע שנים בניו יורק, שם ביימה פיצ'ר בגיל 24. בארץ עבדה כעיתונאית לענייני תרבות, ביימה פרומואים וסרטים דוקומנטריים, לימדה קולנוע, ושיתפה פעולה עם שלומי שבן, ירמי קפלן, רונה קינן, אלון עדר, אלון נוימן, הבמאי תומר היימן ואחרים. בין לבין התמסרה בעיקר לכתיבה טורי דעות, מהפוליטי עד האישי ("הארץ", "מאקו", "המקום הכי חם בגיהנום", "סלונה", ynet ובבלוג האישי שלה, "החצר האחורית").

כרגע עובדת במקביל על האלבום ה-14 ועל הספר הבא, וממשיכה להופיע ברציפות כבר 15 שנה. ההופעות שלה משתנות תדיר, אבל בשנתיים האחרונות הן הפכו לאירוע מעבדה מיוחד, משהו בין מוזיקה לסטנדאפ מאולתר על פי תהום. אלה הופעות שבהן הנגנים הולכים אחריה בלי לדעת מראש לאן. מעין מסע של דם-יזע-דמעות-עצבים-ושירים על עניינים ברומו של עולם ובתחתיתו.

התאהבתי במוזיקה שלך ששמעתי, אבל תוך כדי גם הייתי מתוסכלת. שמעתי עלייך רק לפני כשנה וגם זה היה מפה לאוזן. יש איזה מחסום שמונע ממוזיקאים מעולים שפועלים פה לחדור לתודעה. כתבו ב-ynet שאת מסרבת לציית לחוקי התעשייה. זה נכון לדעתך? עד כמה זה קשור לעובדה שאת שרה באנגלית?

זו שאלת השאלות שאני נדרשת אליה אחת לכמה זמן, ולא בטוחה שיש לה תשובה חד-משמעית. אני מניחה שזה תמהיל מורכב של נסיבות, אישיות ונעלם תמידי שאפשר לקרוא לו "מזל". נתחיל משלילת האפשרויות שהנחת בשאלתך. אני לא חושבת שיש מחסום מפורש בארץ שמונע ממוזיקאים מעולים לחדור לתודעה, לא יותר מבכל מקום אחר בעולם, ולא יותר מבתקופות אחרות. אני גם לא חושבת שזה קשור בהכרח לשפה האנגלית. הוצאתי גם שירים בעברית. אבל זו דרכו של עולם, ישנן יצירות ויוצרים שמתגלים מיד ואחרים שמזדהרים עם הזמן או במקרה. ישנן גם אין-ספור דרכים לצאת אל האור, היום יותר מתמיד. יש מי שנכנס אל היכל התהילה בשער הראשי, ויש מי שנכנס מהחצר האחורית או מאיזה סדק מקרי שנפער בתודעה הציבורית בגלל נסיבות ואירועים ושינויים באווירה.

נכון, אומרים עליי שאני מסרבת לציית לחוקי התעשייה, ואני לוקחת זאת כמחמאה. אבל זה גם מצחיק קצת. איזו תעשייה? איזה חוקים? רוב התעשייה מרוכזת דמוגרפית בעיר אחת, ונפרשת על פני שלושה רחובות, שלושה ערוצי תקשורת ושלושה עיתונים. העיתונאים, המפיקים, השדרנים, האמנים – כולם שכנים של כולם, נפגשים באותו בר וקונים באותה מכולת. לפעמים האמן הוא גם עיתונאי וגם הבמאי של איזו סדרה חדשה. אנחנו ב-2016, והרבה מ"חוקי התעשייה" שייכים לעולם ישן, שמעולם לא היה רלוונטי למידותיה של הארץ, והיום גם אינו רלוונטי עוד לעידן הטכנולוגי הנוכחי.

אבל נכון שיש משהו סרבני, מרדני ועצמאי להחריד במבנה האישיות שלי, כמעט בעל כורחי. אלא שדווקא בעידן הנוכחי, שבו כל אמן יכול לשחרר סינגל או ספר או סדרת רשת באופן עצמאי, אין הרבה חשיבות לכללים, ודווקא לבנאדם שבורא לעצמו את הכללים באופן תבוני, ייחודי, גמיש וער למציאות המשתנה תדיר – יש יתרון גדול על פני ההולכים בתלם וסיכוי רב יותר להגיע לקהל היעד שלו, ובאופן כללי להגיע למקומות הכי מדליקים, בדרכים עוקפות ויצירתיות.

גם יכול להיות שקשה לתייג אותי, וקשה למכור משהו שבורח מהגדרות ברורות. אני תמיד זזה. אני משתעממת בקלות, חסרת מנוחה. מרגישה זרה בכל המעגלים. אף פעם לא הייתי חלק אורגני מחבורה או קליקה, אבל תמיד הייתי אורחת אהובה. ויש יתרונות רבים בזרות הכרונית הזאת. העצמאות המהותית שלי התחילה עוד לפני עידן האינדי. אני גם נעה בין פורמטים ובין תחומים. מילים, מוזיקה, ספוקן וורד, סטנדאפ, טור דעות, פרוזה. ועכשיו בא לי גם טלוויזיה. ולמרות שאני נוטה להפריד רשויות ולא לערבב בין התחומים, הם בכל זאת מתערבבים. אז לפעמים לא פשוט לעבור מחסום עם תעודת זהות מסורבלת כזאת. לשומרי הסף אין כוח להתחיל להתמודד עם זה. ושומרי הסף, הם המחליטים אם אתה נכנס למסיבה דרך השער הראשי או לא. לא הקהל מחליט. אז עם תעודת זהות מורכבת כזאת, אני נאלצת להתגנב אל הלבבות בדרכים אלטרנטיביות, לא חוקיות, ולא דרך הכניסה הראשית.

ועדיין, כל הסיבות הפיוטיות האלה אינן תירוץ משכנע בעיניי למחסום החדירה לתודעה. אין באמת מחסום, ושומרי הסף הם בסך הכול חברים די טובים שלי. וגם הם ערים לכך שהיצירה שלי עושה את דרכה אל הבריות בהתגנבות יחידים ומתנחלת בלבבות לאיטה, מפה לאוזן כמו שאמרת. כמו סוד תעשייתי שמור מאוד. ויש חסד בסוד שנגלה אליך פתאום. סוג של אינטימיות נדירה. במובן הזה, היצירה שלי צומחת מאהבת העם במובן הכי פשוט של הדבר. ושלא יהיה ספק, אני מאוד אוהבת להתנחל בלבבות, אני אוהבת לכבוש, ואני תמיד רוצה עוד. כמה שיותר לבבות, בכמה שיותר יבשות. ואשמח לזנק דרך הכניסה הראשית, עם כל הכיבודים ושמחת החיים שבכך.

ניכר שאת מושפעת מהרבה סגנונות. זה מזכיר לי קצת את פי.ג'יי הארווי ובאק שמסרבים להיצמד לאיזו הגדרה וכל הזמן מפתיעים מחדש. אולי חוסר האחידות הזה קצת מבלבל את הקהל?

תודה שמיקמת אותי בחברה כה שווה ואהובה של יוצרים. ובעצם את ממשיכה את תשובתי לשאלה הראשונה. אכן, העולם מלא בסגנונות וביצירות מעוררות השראה, ואני אוהבת לשתות מכל הבארות ומרגישה אפילו בת מזל על כך. יכול להיות שבמובן ההיסטורי של קהל יעד, ההתפרסות על פני סגנונות הייתה יכולה להתפרש לרועץ. אבל בעידן הזה, שבו היצירות כה נגישות, והרשת מוצפת גירויים ואפשרויות טכנולוגיות אין-סופיות, יש פחות משמעות לאחידות ולסגנון מבחינת הקהל. בכלל, בעשור האחרון כבר לא מדברים על אלבומים אפילו, אלא על שירים בודדים. על סינגלים. גם הקהל החכים מאוד והפסיק להאזין לאלבומים, אלא מרכיב לעצמו פלייליסט אישי וייחודי.

ושוב, מבחינה אישיותית, אני נוטה להשתעמם בקלות. במקרים רבים אני מוצאת את עצמי לוקחת אתנחתא פרועה מעצמי. כלומר, חייבת להתעסק בכמה עולמות בו זמנית, כדי שאוכל לברוח מעולם לעולם. כלומר, חייבת לברוח מן השירה למוזיקה, ומהמוזיקה לספרות, ומהספרות לעיון, וממאמרים עיוניים לפוסטים בפייסבוק, ומפוסטים בפייסבוק לעיצוב עטיפה. ואני ממש לוקחת ברצינות את הפוסטים בפייסבוק שלי, ואת ההשקעה בְּסֶלפי מעובד, כחלק מכלל היצירה, שמערבב בין יח"צנות בוטה לבין הגיגים פיוטיים. מבחינה זאת, אגב, העידן הזה מתאים לי בול. מבחינה יצירתית, יש בו הרבה פחות התחסדות, והרבה מאוד יצירתיות.

ולא רק הסגנון שלי משתנה משיר לשיר. גם תהליך העבודה משתנה. בשנים האחרונות, כל שיר מוקלט באופן שונה. אני נוטה לארח בכל אלבום כמה מפיקים, לזרוק להם את השירים, ולברוח. שיעשו בהם כטוב בעיניהם. הפקתי מספיק שירים בחיי, הייתי מעורבת במספיק ליינים של באסים ואפקטים דיגיטליים עד קצה הדיסטורשן. הבנתי את הקטע, עכשיו מתאים לי להרפות משליטה, ובא לי שייקחו אותי לעולמות שונים משלי. זה גם מפנה לי זמן לשאר הפרויקטים. אני גם עובדת נורא מהר, ואין לי סבלנות להתעסק בפרטים. המקום היחיד שבו אני קפדנית עד לזרא, וחסרת פשרות עד כאב, זה דיוק בתכנים, בטורי הדעה שלי או בתאורי הנפש שלי. דיוק רגשי. דיוק מוסרי. דיוק אינטלקטואלי. אין לי בעיה עם זיופים מוזיקליים. זה אפילו חינני בעיניי. אבל אני נטרפת מזייפנות רגשית וחוסר כנות אינטלקטואלית.

מה שהכי חשוב לי בשיר, בסופו של דבר, זה שהוא יכבוש לבבות ממבט ראשון. בכלל, אני מאמינה במבט ראשון, וכתבתי על כך לא פעם. אני מאמינה שמבט ראשון אוצר בתוכו את הצופן הגנטי של טיבה של כל מערכת היחסים העתידה. יש אנשים שבוחרים להדחיק את המידע או לדחות את ההתייחסות, אבל כל המרכיבים נמצאים שם, במפגש הראשון.

אני רוצה לשאול אותך שאלה ששואלים כל מוזיקאי שבנה את עצמו בשתי ידיים. מה דעתך על תופעת "הכוכב הבא" וכל האחים שלו?

דעתי נוחה מאוד מאוד בעניין. זהו העידן ואלה הן התופעות והפלטפורמות המאפיינות אותו, וגם הן משתנות ומתעצבות ולומדות את עצמן עם הזמן. כל הפלטפורמות לגיטימיות בעיניי בהבטים רבים, גם מצד הפרנסה שהן מספקות וגם מצד העשייה והיצירה שבהן. אני מדברת על יוצרי הפורמט עצמם, על מפיקי השואו, המעבדים, השופטים, העורכים והמתחרים. חוצמזה, זוהי פשוט עוד פלטפרומה לגיטימית לגילוי כישרונות וקידום קריירות. כשהפלטפורמה של "כוכב נולד" פרצה לתודעה לפני יותר מעשור, היא הייתה ראשונית, מרגשת, עשתה רעש גדול, ועוררה אין-סוף דיונים ונבואות. עם הזמן שכך הרעש, וגם העוצמה של הפלטפורמה נחלשה. בשנים הראשונות, למשל, הכרתי כל מתחרה, ובשנים האחרונות אין לי מושג מה קורה שם. לא מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך חוסר עניין פשוט וטבעי. מהמעט שראיתי לא התרשמתי במיוחד. אגב, האמן הכי מרשים שיצא מכל התוכניות הללו, בעיניי, זו עדיין נינט. אבל זה לא קשור לפלטפורמה, הפלטפורמה היא רק כלי בן זמננו, זה הכול. יש נטיה עממית כזאת להוקיע את החדש מפני הישן. אבל אותם כללים חברתיים ותרבותיים שמעצבים את הבחירות ב"כוכב נולד" עיצבו מאז ומעולם את הבחירות בתעשיית הבידור. גם בימי הלהקות הצבאיות וגם בימי הערוץ הראשון. ומאז ומעולם, בכל דור ובכל תחום, יש מעט עילויים והרבה חיקויים, ולא תמיד נדע להבחין ביניהם, ואפילו על ההיסטוריה איני סומכת שתדע להבחין.

אני רוצה לדבר על הספר שכתבת, "ליקוי מאורות". יש שאמרו שהנגיעות האוטוביוגרפיות זועקות ממנו, אבל מדובר על סיפור אהבה בין שני גברים. מה את יכולה לספר על זה ועל תהליך הכתיבה בכלל?

אני מסכימה שהנגיעות הביוגרפיות זועקות גם מבעד לבדיון.
אני אכן מושפעת מאוד מהחיים שלי, אבל הזעקה הזאת גם מתעתעת. כי הפרטים בספר הלקוחים מחיי הם חלקיים מאוד, ומפוזרים בין הדמויות והסיפורים בספר, ומהולים בכל כך הרבה פרטים ורעיונות נפרדים ממני. במידה מסוימת אפשר לומר שכל בני האדם בנויים מאותם חומרים, ובכל זאת התצרף החלבוני הייחודי הוא מה שמבדיל בין אדם לאדם. לפעמים השינוי הכי קטן במבנה הדי.אן.אי הוא ההבדל בין חיים למוות, בין בריאות לחולי, בין זכר לנקבה. לכן, לדעתי, החשיבות הביוגרפית של הספר הזה היא בעיקר רכילותית (ואני אומרת את זה במובן הכי טוב והכי מכובד של הרכילות, כי לכבוד הוא לי; אם מרכלים עליי, משמע אני קיימת, ואולי אף מעניינת). מה שאולי מעניין מבחינה ביוגרפית זה הגוון המוקומנטרי של הספר, שמערב דמויות אמיתיות עם דמויות פיקטיביות. צ'יקי ארד, למשל, הוא ידידו של הגיבור ומגיח באחד הפרקים. ישנן גם דמויות פיקטיביות, כמו דמותו של ניזאר, שאנשים קושרים בסייד קשוע. אז נכון שסייד קשוע ואני נהגנו לשתות יחד באוגנדה הירושלמית, ונכון שניזאר הוא סופר ועיתונאי ערבי-ישראלי מצליח, חובב אלכוהול ומוזיקה, ויש לו טור פופולרי שהוא סוג של דאחקה פוליטית בעיתון נחשב, אבל רוב הסיפור של ניזאר ומערכת יחסיו עם הגיבור הוא פרי דמיוני. מובן שגם הגיבור, יונתן לוינסקי, מזכיר אותי בהרבה פרטים. שנינו בני אותו גיל, שנינו מוזיקאים, שנינו גדלנו באותה שכונה, למדנו באותו תיכון, יש לנו אותו הומור, אהבנו את אותן סדרות טלוויזיה אמריקאיות משנות השבעים, ואנחנו מאוהבים בריאן אדאמס. ובכל זאת, הגזמתי בו את כל התכונות, והוספתי לו יש מאין, אם זה בכלל אפשרי, והוא יצא עצבני ומדוכא, ו...די מדליק, אם יורשה לי.

הספר נכתב בגוף ראשון כיומן חייו של הגיבור, יונתן לוינסקי, שהוא מוזיקאי הומו בן 50, המגולל את סיפור חייו ואת תסכוליו המקצועיים, הרומנטיים והתרבותיים. הספר מתאר את מערכת יחסיו של יונתן עם בן זוגו, הצעיר ממנו ב-25 שנה. על מערכת היחסים הזאת מרחפת עוד מערכת יחסים, עם כוכב פופ זוהר בעל זהות מינית מעורפלת, גם הוא בן 25, שהיה שותפו ליצירה של הגיבור, וגם אהובו/יריבו המיתולוגי. חוץ מזה יש הרבה מאוד עצבים ביומן הזה של יונתן, ויש לו מה לומר על זיקנה ונעורים, על תאווה ובחורים צעירים, על מוזיקה ואלוהים, על הדיקטטורה האידיוטית של ההמון, על קנאת יוצרים, על כסף ועל חלומות.

כתבתי את הספר לפני עשר שנים, בנשימה אחת. אחר כך שכתבתי אותו באין-ספור גרסאות, בהפוגות. אחרי כמה דחיות מפוארות בהוצאות גדולות החלטתי לגנוז. שנים אחדות אחרי הגניזה, תחרות פרס סמיט בחרה בו והוציאה אותו אל האור. רק אחרי שהספר יצא לאור, התעסקתי במשמעויות שלו, האישיות והרחבות יותר. כל עוד הייתי עסוקה בכתיבה הלכתי אחרי הגיבורים והסיפורים, ושמרתי על עצמי מפניהם ומפני הזדהות יתרה. אחרי שהספר יצא אל האור, הרשיתי לעצמי לעיין בו מנקודת מבט אישית יותר, פרטית יותר, ונתתי לעצמי דרור גמור בעניין. זו חתיכת הרפתקה. ומכאן, ברור שהספר הזה הוא אני, וברור שיונתן הוא אני, אבל גם ניזאר ודייויד ודניאל ושחר. בדיעבד אני מבינה שנתתי לספר לדבר בשמי, להתווכח איתי, לבחון אפשרויות, למתוח גבולות. זה כיף גדול. אבל זו חוויה של פוסט-ריליס. זה לא חלק מתהליך הכתיבה המודע. בסך הכול רציתי לספר את סיפורו של יונתן, לא לכתוב טור דעה.

הספר הוא רומן הומואי. רוב הדמויות הם בנים והומואים. אני לא בדיוק יודעת למה הלכתי לשם, אבל זה היה לי טבעי, ובא בקלות. אני סבובה בהומואים ולסביות. למרות ההרגל, אני עדיין סקרנית להבין מה קורה שם בדיוק, וזו הייתה כנראה אחת הדרכים שלי לחקור את העניין. וחקרתי. כלומר, היו פרקים, בעיקר בסצינות המין, ששלחתי לחבריי ההומואים, לבדוק אמינות, וקיבלתי את ברכתם.

אבל יש משהו יותר חשוב, שהבנתי רק בדיעבד. יש משהו בחוויה ההומואית בתוך מערכות היחסים, שמזכיר את החווייה הנשית בעולם, בעיקר בכל הקשור בתפיסות היופי, בכוחו של היופי, ובמשמעות הכואבת של חסרונו או אובדנו של יסוד הכוח הזה. החוויה הנשית בחברה, הממליכה, משפילה ומתגמלת אישה קודם כל על פי יופיה, היא חוויה נוראית, עמוקה ומשמעותית. המלחמה הפמיניסטית הרווחת מתכחשת להגדרות הפשוטות של אספקט זה, כאילו אם נגיד מספיק פעמים שהבל היופי, אז יבוא שלום. אבל הביזוי הנשי מעמיק עוד יותר מכך שהמלחמות הפמיניסטיות (הן מצד הגברים והן מצד הנשים) אינן מכירות ביסוד הזה כיסוד מרכזי במערך הכוחות ההסטרוסקסואלי בין גבר לאישה, מערך כוחות שהכתיב ועודו מכתיב את מערך הכוחות הכללי.

לעומת זאת, דווקא ההומואים חווים את עריצותה ההגמונית של תפיסת היופי הגברית, שעדיין מניעה את העולם ומשפיטה גם את הנשים, וגם את ההומואים, שחווים את חרדת ההתבגרות בעיקר בחזית אובדן היופי כמעט באותה אימה שנשים חוות אותה. בראיון הנפלא עם יותם ראובני עם ניאו בוחבוט, שהתפרסם ב"הארץ" לאחרונה, הזדהיתי מאוד עם ההתבטאויות של יותם על יופי ועל מערכות יחסים הומואיים, ועל הבדידות. מה שיונתן, הגיבור, חווה כהומו המאבד את יופיו מול בנזוגו הגברי, אשה חווה כאישה המאבדת את יופיה מול העולם. ריכזתי ביונתן את כל החרדות האפשריות, במינונים מופרזים ומרוכזים, ובאיכויות קיצוניות, וחשפתי אותן על כל חרפתן ובלי רחמים. והיה לי קל לכתוב כהומו, דווקא בהיותי בת חובבת בנים חתיכים וצעירים. כמוהו, גם אני חווה את פגעי עריצותן של תפיסות היופי היטב בנשמתי, ובפגמי האישיות שנפערו בי עם השנים.

ספרי קצת על מה את עובדת בימים אלה. כשדיברתי איתך היית בהקלטות. והאם יש עוד ספר באופק?

אני עובדת על כמה פרויקטים בו זמנית. בצד הספרותי, סיימתי לכתוב ספר שירה עם שבעים שירים. לכשייצא ייקרא "עד התוהו הבא – סטנדאפ על פי תהום". זהו ספר על מדע ואלטרנטיבה, ועל אג'נדות כושלות ונקמניות לתיקון עולם. יש בו כמה צדדים מתוכי, שרק השירה יפה להם. קצת עצבים, קצת סטנדאפ על החיים, קצת מדע עליז, קצת מלחמת העולמות (זו שבין הבנים לבנות), קצת על קץ האב הפרטי שלי, וקצת על הפרידה האישית מבנזוגי אחרי עשר שנות.

ובו זמנית אני גם עובדת על אלבום חדש, שיהיה האלבום ה-14 שלי. שני סינגלים מתוכו כבר יצאו (בהפקתו של אלי סורני(, ושבעה שירים נוספים כבר על מיקס סופי, אותם הפיק אליעד גרין פרידמן, חברי הטוב שחי היום בברייטון, והביא את ריח הים הבריטי, כולל המבטא, לתוך השירים. זו הייתה חתיכת חוויה כיפית ונדירה. אחרי סשן הסקייפ הראשון, שעבר עם הרבה יין, הוא בחר שבעה שירים והשיב לי אותם ערוכים תוך פחות משבוע. כל יום שני שירים. הבנאדם יותר שרוט ממני, גם הוא לא ישן אף פעם. הוא הגיע לארץ עם הציוד שלו כדי להשלים את הקלטות השירה, ועשינו אותן ביום אחד, במטבח שלי. ומכאן כותרת המשנה של האלבום, LOVE IN THE WRONG TIMES – THE KITCHEN SESSIONS.

הדבר הנוסף שאני עובדת עליו זה חידוד כישורי כתיבת הדעות והרעיונות. אני עוד מחפשת את הפלטפורמה המתאימה והקבועה לעשות זאת, לפרנסתי. אני בעיקר חורשת על דיבייטים רהוטים של אנשים כמו כריסטופר היצ'נס, מאג'יד נאוואז, דאגלס מוריי, סם האריס, אפילו פה ושם מיילו יאנופוליס, בדרכו העליזה. אני מעריצה אותם. הם הגיבורים שלי, בני הזמן הזה. הם אינם שייכים לאף מועדון. הם יצרו את המועדון של עצמם. אינטלקטואלים מבריקים, הוגנים, כנים, להוטים, תאווי דעת, פורצי דרך, לא-מושלמים ואוהבי אדם. אין לי כוח ל"לוחמי צדק" צדקניים, שעונדים את מלחמת-הצדק האופנתית על שפתיהם או על דש בגדיהם כמדליה של כבוד, על פי צו השעה וכיוון הרוח הכללית, בסחף גל מחאה אופנתי זה או אחר, שאומרים את המובן מאליו, ומדקלמים סיסמאות, מוכנים לדבר רק עם מי שחושב כמותם, ומאנפרדים כל מי שאינו מסכים איתם.

ההופעה הבאה, באפריל:
יום שלישי 5.4.16 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק! ת"א.

האלבום הקודם, Rage Against the Eclipse

הזנת תוכן: 4.3.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"