קרן מאי מטקלוף היא בוגרת המחלקה לאנימציה בבצלאל
(2003). למדה במגמה לאמנות פלסטית בתיכון לאמנויות ויצו חיפה (1995). כיום עוסקת באמנות, מאיירת ספרים, מגזינים וקומיקס, מלמדת איור, רישום בסיסי ורישום אנטומי במכללת תלתן ומתקלטת בשעות הפנאי. השתתפה בתערוכות בארץ.
איירת בשנים האחרונות הרבה ספרי ילדים. ספרי על תהליך העבודה עם הסופרים ועם הטקסט עצמו.
אני משערת שכמו בכל תחום בחיים, העניין האנושי הוא אחד הגורמים שהכי משפיעים על ההנאה מהעבודה. התמזל מזלי מאוד בעניין הזה ועבדתי עם אנשים נפלאים כמו מיכל פז קלפ, יונה טפר, שירלי יובל יאיר ומאירה גולדברג ברנע. הן כולן ראו את היצירה כתהליך משותף ונתנו הרבה חופש אמנותי ויצירתי להתבטא, ולכן התהליך היה מהנה מאוד לכל הצדדים. חשובה מאוד גם העבודה מול העורך במצבים האלה, כי העורך פעמים רבות רואה תמונה רחבה יותר. הוא אינו קשור רגשית לאף אחד מהצדדים, לא לטקסט ולא לאיור, ולכן יכול לתת פרספקטיבה נקייה ולראות את טובת הפרויקט בכללותו. למזלי, עבדתי גם עם עורכים מהשורה הראשונה.
מבחינה טכנית, אני לרוב מקבלת את הטקסט מהוצאת הספרים לאחר עריכה. בתחילת הדרך הייתי מקבלת אותו כשהוא כבר מחולק לעמודים, אבל היום לפעמים החלוקה היא רק הצעה, וכשיש לי רעיון אחר, פעמים רבות הוא מתקבל, בעיקר אם הוא מצליח לשרת נאמנה את הסיפור.
לפעמים אנחנו נפגשים שלושתנו – העורכת, הסופר או הסופרת ואני – ומדברים קצת על הדמויות ועל רעיונות. לפעמים הם פשוט נותנים לי את הטקסט כדי להתחיל לקשקש סקיצות לדמויות, ואז אנחנו דנים בדברים. זה מאוד דינמי ומאוד תלוי באישיות של כל סופר ועורך.
לאחר הסקיצות של הדמויות אני מייצרת סקיצה ראשונית לכל הספר שתבהיר את מהלך הספר ואת הקומפוזיציות הכלליות של כל כפולת עמודים.
לאחר אישור השלב הזה יש סקיצה מפורטת בקו, ולאחר מכן צביעה של הכפולות.
רק בסוף התהליך מציירים את העטיפה, את הפוֹרְזָץ (עמוד נייר כפול שחציו מודבק על הכריכה הפנימית של ספר בכריכה קשה וחציו השני על העמוד הראשון) והשער הקטן של הספר. הרבה פעמים מפתיע אנשים שזה נעשה בסוף, אבל הרבה יותר קל ככה, כי אז ברור מה מתוך הספר חשוב להדגיש על העטיפה.
אני מתרגשת במיוחד כשאני מצליחה לקלוע בסקיצות של הדמויות, ורואה את ההתרגשות של הסופר כשהאיורים מחיים את הדמויות שהיו לו בראש. זו פריווילגיה עצומה מבחינתי לקחת טקסט ולהחיות אותו.
האם את מעדיפה לעבוד במחשב או באופן ידני?
זו שאלה מצוינת. האהבה הגדולה שלי היא לרישום ואני גם מלמדת רישום. לציור ידני יש איכויות של חומר שתמיד מרגשות הרבה יותר מאיכויות של מחשב. ועם זאת כשעובדים באופן מסחרי, ההקלה שטכניקת העבודה במחשב מקנה מבחינת השליטה בצבעים, הזזה של הקומפוזיציה, הגדלה והקטנה של הדמויות והזזתן במרחב, בלתי ניתנת לערעור. דוגמה לכך היא מקרה שבו הסופר או העורך או אפילו אני מבקשים להחליף את הצבע של החולצה של אחת הדמויות. העבודה במחשב היא עוד אחת הטכניקות שמוצעות למאייר. היא אינה נחותה או נעלה יותר, היא גם אינה בהכרח מקצרת זמנים, בעיקר משום שהיא לפעמים מפורטת יותר (בגלל היכולת לעשות זום-אין אל תוך התמונה ולעבוד עד רמת הפיקסל). היא טכניקה ככל הטכניקות, ומי שאינו יודע לצייר, המחשב לא יעזור לו, והוא גם אינו יכול להחביא יכולות מוגבלות או חוסר ניסיון. להפך, לפעמים זה רק מדגיש זאת יותר. בניגוד למה שחושבים, זה לא קסם. עבודה במחשב עדיין דורשת לשבת עם לוח ציור דיגיטלי ועט וממש לצייר ולצבוע כפי שעושים בעבודה על נייר או קנווס.
לאחרונה, לאחר הרבה שנים שעבדתי באופן דיגיטלי, חזרתי שוב לציור ידני בשביל תערוכות ובשביל הנפש ובעיקר בשביל עצמי, וגם כי אני מלמדת את זה ומאמינה שתרגילים שאני נותנת לסטודנטים שלי אני מחויבת להם בעצמי קודם כול. מאז שחזרתי לציור ידני אני חשה קפיצת מדרגה גם בתחום הדיגיטלי. הם קשורים קשר ישיר והדוק זה לזה ומזינים זה את זה ועוזרים לפתח את היכולות, ולכן תמיד חשוב האיזון של עבודה במגוון של טכניקות.
ספרי על האתגר הכי גדול שהיה לך מבחינה מקצועית.
בשנים האחרונות אני עסוקה מאוד בשאלות: מאין באה היצירה? מה מזין אותה? מה התנאים האידאליים שצריך כדי להביא אותה לידי ביטוי? אני עסוקה בכך מאז היותי סטודנטית מכיוון שאני מסתובבת כבר זמן רב בתחושה שהמוסדות להוראת אמנות אינם נותנים את הכלים לסטודנטים כדי למקסם את התוצאות שלהם. במכללות ובאוניברסיטאות המרצים לרוב רואים את עצמם כמעבירי ידע, אך המוסד אינו מתעסק באספקט הנפשי של היצירה ובמשקל הגדול שיש לדברים הקשורים לגוף ולנפש – החל בדרך שבה הסטודנטים מחזיקים את העיפרון, כמה לחץ הם מפעילים עליו, וכלה בשאלה האם הם טרודים כרגע בדברים קיומיים שמפריעים להם ליצור. הציפייה היא שהסטודנט ימצא את הדרך לבד להתגבר על כל המחסומים הנפשיים והפיזיים, אבל למעשה זה המחסום הכי גדול שמונע מרבים להגשים את עצמם בצורה מלאה.
כרגע אני מרגישה שהאתגר הגדול ביותר שעומד בפניי הוא איך לתת לסטודנטים שלי את הכלים לזמן אליהם את המוזה, ולא רק לחכות שהיא תנחת עליהם בלי קשר לדדליינים או להגשות שיש להם. אני כרגע עסוקה בלימוד ומחקר לעומק של הנושא דרך תיאוריות פסיכולוגיות מהמערב ומהמזרח, ומקווה שבשילוב עם תרגילים נכונים ועבודה נכונה הסטודנטים יקבלו ארסנל כלים נרחב יותר לעבודה וליציאה לשוק החופשי.
לאחרונה יש תופעה הולכת וגדלה של העסקת מאיירים זולים מהודו וכדומה. מה דעתך על זה?
אני מוכרחה להודות שזו הפעם הראשונה שאני שומעת שזה מוגדר תופעה. באופן אישי אף פעם לא נפגעתי מהעניין הזה, לפחות מבחינת מספר הפניות אליי. תמיד יש אנשים שהשאיפה שלהם תהיה להשיג דברים כמה שיותר בזול. לפעמים זה מצליח להם ולפעמים פחות, כמו כל דבר. הייתי רוצה לחשוב שהפנייה למאייר מסוים מסתמכת על הרצון לקבל סגנון מסוים וייחודי לו. אני מסרבת לעבודות שבהן אני נתפסת כטכנוקרטית או ביצועיסטית לרעיון של אדם אחר. אני רואה את האיור כתהליך יצירה משותף, ולכן גם אם יש תופעה נרחבת כזו של אאוטסורסינג להודו או כל מקום אחר, אני מאמינה שזה לדברים שהם יותר טכניים או ביצועיסטיים ומקווה שהדברים נעשים בתנאים הוגנים, אם כי גם אינני משלה את עצמי בעניין זה. ולמרות כל זאת, יש יתרון בכך שאפשר לעבוד דרך האינטרנט. זה הופך את העבודה מול לקוחות מחו"ל לזמינה וקלה יותר.
המוזיקה היא חלק גדול מחייך ואת גם מתקלטת. כיצד זה משפיע על עבודתך?
מוזיקה היא בהחלט אחד הגורמים הכי משפיעים על העבודה שלי ובאופן כללי על החיים שלי. הרבה עבודות הושפעו מהפסקול שנשמע ברקע בזמן שהן נוצרו. אחת הסיבות שהלכתי ללמוד אנימציה בבצלאל הייתה הרצון לייצר ויז'ואל למוזיקה שאהבתי, ואכן העבודות שהכי נהניתי מהן שם היו קשורות במוזיקה. אחי הצעיר תום הוא במאי ועורך סרטים, והוא בעצמו מייצר מוזיקה ווידאו-קליפים. זה נראה לי עניין משפחתי וחיבור שטבעי לנו. גם כשאני מלמדת קומיקס הסטודנטים שלי מייצרים קומיקס לשיר שהם אוהבים. אחת התערוכות שעשיתי עם המאייר המוכשר והמקסים אורן סומך, "אי שקט", הייתה כולה עבודות שנעשו בהשראת מוזיקה ושירים של יוצרים ישראלים אלטרנטיביים.
אני חושבת שמאז ומעולם הצרתי על כך שאני לא מנגנת בעצמי. באמנות פלסטית יש איזו בדידות של האמן שבמוזיקה קיימת פחות מעצם העובדה שלרוב מנגנים בקבוצה והמוזיקה מבוססת על אינטראקציה ויצירה משותפת של אנשים. לפעמים זה חסר לי כשאני רק מציירת. אני חושבת שבגלל זה הקפתי את עצמי בהמון חברים מוזיקאים וגם התחלתי לתקלט. לא הייתי מוותרת בשום צורה על היכולת לצייר או ליצור ויזואלית, אבל ללא שום ספק התקלוט, שמשלב אינטראקציה עם קהל ויצירה על ציר של זמן עם פידבק מיידי, משלים ומחזק את סוגי היצירה שהייתי רוצה להיות חלק מהם.
הזנת תוכן: 20.2.2016
