ספוטלייט – עמית אלוני

עמית אלוני הוא צלם. למד קורס יסודות הצילום בבית הספר aloni5
של אלון קירה, ושם נפתח בפניו עולם הצילום האורבני.

בצילומי הרחוב שלך אתה תופס רגעים מדהימים בארץ ובעולם. ספר קצת על ההבדלים בין צילומי רחוב מכאן לבין צילומי רחוב במקומות אחרים. האם יש פה אתגרים קשים יותר?

צילומי הרחוב קנו אותי החל מהשיעור הראשון בקורס יסודות הצילום אצל אלון קירה. אלון הציג תמונות בזווית שונה ומעניינת, תמונות שהוא צילם או סוזי אביב וגם תמונות שצילמה אורנה נאור, צלמת רחוב מדהימה שזכיתי להכירה מקרוב במשך הזמן.

במסגרת הקורס ובטיולים צילמתי הכול: ציפורים, נופים, חיות בדרום אפריקה, מבנים באירופה ובארץ, אך יותר מכול משך אותי לצלם בני אדם בסביבתם האותנטית, ליד הבית, תולים כביסה, אוכלים, משוחחים, ילדים בדרכם לבית הספר, עבודות יד, עבודות בשדה, אנשים פשוטים במקומות נידחים. צילמתי באתיופיה את השבטים לאורך נהר האומו, את התאילנדים, הווייטנאמים בשדות האורז, את הדרום-אפריקאים המקסימים, את שבטי ההרים בלסוטו, וגולת הכותרת – בקובה.

כדי לצלם צילומי רחוב נדרשת מעט חוצפה, רצוי גם שיתוף פעולה של המקומיים, והרבה סבלנות.

אין כמו צילום בני אדם. יש חיים בעיניים, יש תנועה בגוף, יש דינמיקה. אני צריך לבחור את המקום, לראות בעיני רוחי את הסצנה שאני רוצה להכניס לפריים, להתייצב ו... להמתין. להמתין לרגע שבו האובייקטים יהיו במקום המתאים בפריים, שהסיטואציה תהיה מעניינת, לחכות שיהיו בצבעים שהולמים את הרקע, שיתכתבו בצורה כלשהי זה עם זה. או למצוא את הדמות המעניינת, הצבעונית, לא דווקא מבחינת צבע אלא מבחינת העניין שהיא מייצרת.

חשוב לרדת נמוך – תרתי משמע. בני אדם, במיוחד ילדים, נראים היטב בגובה העיניים. זווית הצילום הנמוכה נותנת תמונה מעניינת, קרובה לעיני המתבונן ומסקרנת.

בנוגע להבדלים בצילום אורבני בין הארץ לחו"ל: המושג חו"ל הוא מושג רחב. כל מדינה והאופי של תושביה, מנהגיה, מה מותר ומה אסור, קִרבה פיזית לאדם אינה תמיד מתאפשרת, אם מבחינה דתית, אם בגלל הרגלים תרבותיים שונים או כל סיבה אחרת שאנשים שומרים על פרטיותם. אבל יש צביון לכל מדינה, ואתה יודע פחות או יותר למה לצפות.

בארץ? אנחנו מדינה רב-גונית מבחינה תרבותית ודתית, ומכאן שאי אפשר להכליל. בשבת אי אפשר להתקרב לדתיים, אוכלוסיות דתיות שונות לא אוהבות להצטלם ולעתים אף יגיבו באלימות כשיבחינו שצולמו. בסך הכול האוכלוסייה החילונית בארץ די פתוחה לצילום. לעתים נשאלות שאלות: למה הצילום? למה אני מצלם? מה מעניין?

aloni4

צילמת הרבה בקובה. מה קובה מציעה לך בתור צלם רחוב? האם יש שם פתיחות כלפי המצלמה?

קובה היא גן עדן לצלמי רחוב. בקובה חם, לח, אוכל שלא כדאי להרחיב עליו את הדיבור, בתי מלון ברמה נמוכה לאדם המערבי, הכול יקר ואין מה לקנות. אבל... הדבר הראשון שמבחינים בו בקובה זו הצבעוניות. הכול הכול צבוע בשלל צבעים. קירות בצבעי פסטל בכל הגוונים, קירות מקולפי טיח המעוטרים בשלל גרפיטי מסוגים שונים, מצ'ה גווארה ועד דמויות קומיקס וכיתובים וציורים שלא היו מביישים מוזיאון לאמנות בפריז. ברחובות נוסעות מכוניות ישנות ישנות משנות ה-50 בשלל צבעי הקשת.

אנשים... אנשים שאין להם דבר, כמעט ללא אופק כלכלי. אין להם לא כסף ולא אוכל, אבל הם לבושים יפה, בטעם, בבגדים צבעוניים או במכנסי ג'ינס בלבד, שרים, רוקדים ברחובות לצלילי מוסיקת סלסה.

חם, חם ולח בקובה. אין מזגנים ואין כסף לבתים גדולים, אז חיים ברחוב. הכול מתנהל בחזית הבתים. דלתות הכניסה פתוחות לרווחה – שייכנס אור, שייכנס אוויר. בני המשפחה יושבים חסרי מעש בחזית או בכורסה בפתח הבית, הכלבים בחוץ, הילדים חוזרים מבית הספר לשחק בכדורגל מפונצ'ר.

והאופי שלהם? חייכנים, מסבירי פנים, משתפים פעולה. מזמינים אותך להיכנס לבית, לצלם חופשי. כל המרכיבים ישנם, כל שצריך הוא לבחור את הלוקיישן, בפינת הרחוב, בגן המשחקים, בחזית הבית או בתוכו, מול קיר או בבית המלאכה, להמתין בסבלנות שהפרטים יתייצבו כפי שאני רוצה ו... ללחוץ ולצלם.

aloni2

בתור צלם רחוב גם קיבלת בוודאי לא פעם תגובות כעוסות. בכל זאת יש איזו חדירה לפרטיות במה שאתה עושה. ספר על זה קצת.

מכיוון שצילום רחוב דורש בסופו של דבר צילום מקרוב של בני אדם, רצוי לפתח טכניקות. טכניקה אחת, לחוששים, היא צילום מרחוק, בעזרת עדשת "טלה" (טלפוטו). זה צילום מציצני. המצולם בעצם לא יודע שהוא מצטלם, ואתה כצלם יחסית במקום בטוח. אבל כשנתפסת מצלם מרחוק, תיתקל בתגובה כועסת בדרך כלל. תנועת יד המסתירה את הפנים היא תמונה נפלאה אם הספקת לתפוס אותה. האפשרות השנייה והמעניינת יותר היא לצלם ממש מקרוב. צילום בזווית נמוכה, קרוב לאדם, לחיה, למזון, לרכב וכו', יוצר תמונה מעניינת, מלאת פרטים, מלאת אינטימיות וחיים.

מכיוון שאנחנו לא יודעים מראש איזו סצנה נצלם ומי הטיפוסים שנפגוש ונרצה לצלם, ואם הם יקבלו בהבנה את העובדה שאנחנו מצלמים, רצוי במידת האפשר לשהות בחברתם כמה דקות וליצור סוג של קשר חברתי, מבלי לצלם. אם רכשנו את אמון האנשים, קל יותר לכוון מצלמה כלפיהם, גם אם זה ממרחק של 20 ס"מ.

המקום היחיד שנתקלתי בו בתגובה שלא ציפיתי לה היה באתיופיה. בערים כמו אדיס אבבה לא הייתה בעיה לצלם את המקומיים. שטנו שלושה שבועות בנהר האומו, הנילוס הלבן. שנת 1994, שבטים רבים במעמקי הג'ונגל ולאורך גדות הנחל, שבטים שחלקם טרם פגשו אדם לבן או רק התוודעו לאדם הלבן. ירדנו בכמה מקומות לאורך הנהר, והילידים רצים לעברנו בסקרנות, בחשש אך בהתלהבות. ירדנו מהסירות, נעמדנו מולם. לשניים מהם היה רובה קלצ'ניקוב בידיים, רפוי על הכתף. ברגע שהוצאתי את המצלמה לצלם אותם בתמימות, בלי מחשבה, הם הרימו את הנשק לעברנו. הבהלה הייתה גדולה וכמעט נוצר עימות. הם לא ידעו מה זו מצלמה. מבחינתם שליפת משהו מולם היוותה איום. עברו דקות ארוכות של מתח עד שנרגעו הרוחות.

aloni3

לסיום, ספר על ה"שוט" הכי מאתגר שלקחת אי פעם ברחוב.

היה לי "שוט" מעניין מאוד באתיופיה. כששטנו בסירות בנהר, הסירה שלידינו הותקפה על ידי היפופוטם שחדרנו לו לטריטוריה. אמנם הייתי עם המצלמה, אך התמונות היו כל כך לא ברורות שאינן ראויות לצפייה.

התמונה המאתגרת שאני יכול לחשוב עליה היא של אמן רחוב בקובה, שנע כל כך מהר שהיה קשה מאוד "לתפוס" אותו, אך הצלחתי.

aloni1

 

לדף הפייסבוק של עמית אלוני

אלבום הצלומים של עמית אלוני בפייסבוק

 

הזנת תוכן: 30.1.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט" 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل