הצייר והפסל אלכס שניידר למד במכון לאמנות בבת ים 
ובמדרשה לאמנות. הציג בתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ ותערוכת יחיד בפאב "פלורנטיני". השתתף בתוכנית הרזידנסי של משכן האמנים הרצליה ופרסם עבודות וטקסטים במגזיני אמנות ואתרים בארץ ובחו"ל. כיום פועל במתחם האמנות של רובע תשע בדרום תל אביב.
אתה משלב בעבודות שלך חומרים מעניינים מאוד: צדפים, חוטי תפירה, כדור נוצה. כיצד הגעת לחומרים הללו?
הם זיכרונות ילדות. חוטי התפירה, למשל, הם מסבתי. היא הייתה תופרת מקצועית, והבית רחש חוטים, בדים, גזרות נייר, מחטים ואצבעונים. זה החיבור הראשון. אחר כך מגיעים רבדים נוספים. החוט, מלבד היותו אמצעי מרכזי בהתפתחות התרבות, בגדים, חיבור מקל ואבן, מים מבאר ועוד ועוד, יש בו דואליות שאני אוהב. מצד אחד הוא מגוון מאוד, אפשר ללפף, למתוח, לערום, לתפור, לפרום, לרשום, לקווצ'ץ', לקשור, לקרוע, ומצד שני הוא מינימליסטי מאוד ויש לו מגבלות משלו.
חוט הוא ישות עצמאית, בעלת מבנה ואופי ייחודי. צבע ומרקם, חוזק וגמישות, עובי ואורך, שתאורטית יכול להמשיך לנצח. יש בו כוח שקט וגם עדינות ופגיעות. אפשר לחבר איתו אלמנטים נפרדים, ופתאום הם גוף אחד. המהות של החוט היא הקשר, והאם לא כולנו מחפשים כזה למשהו ולמישהו?
צדפים – כשאתה ילד הם כמו אוצרות קסומים, והם שם מתחת לרגליך. כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל היטב, להרים, והקסם – שלך. יש מישהו שהיה בקרבת הים ולא אסף פעם צדף? כל היופי והחוכמה של מיליוני שנות אבולוציה מונחים בכף ידך. הוא גם תזכורת לטבע בעולם שהולך ומתעייר, הוא הקונטרה לעוד קומה, לעוד חיפוי אדמה ולעיר החכמה. איתו אתה שוב בחוף, שומע את הגלים מתקרקשים עם הצדפים.
כדור נוצה – בחופי הים הבלטי, מסביב לאגמים ובחצרות, במקום מטקות שיחקו בכדור נוצה; משחק שגם ילדים קטנים יכולים ליהנות ממנו בגלל משך הזמן הארוך יחסית של הכדור באוויר. בארץ אימצתי את הבדמינטון כתחביב, ועם הפסקות משחק אותו כשני עשורים. מספורט אפשר ללמוד המון על אופי האדם והפסיכולוגיה שלו. הוא מפגיש אותי עם עצמי ועם האחר. חוץ מזה, זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להגיע קרוב לריחוף.
ראיתי שאתה גם משלב הרבה מילים ביצירות שלך, חלקן מעולם השירה. ספר קצת על החיבור הזה שבין אמנות פלסטית לאמנות כתובה.
אני אוהב מאוד אמנות פלסטית ואוהב מאוד שירה, עוסק בשתיהן, מחפש דרכים להפגיש אותן יחד ולמצוא משהו חדש; מקומות משיקים וחיבורים אפשריים בין שני העולמות שיסונתזו לאובייקט פיוטי בחלל. בין רגש למילה יש שכבה נוספת. לשם אני מכוון.
עוד מקום מסקרן של חקירה אפשרית בהקשר הזה הוא משהו שאנחנו לא נותנים עליו את הדעת בדרך כלל, אף על פי שמשתמשים בו יום יום. השפה, יצירתו הנפלאה של האדם. אנחנו מתייחסים אליה כמובנת מאליה, ומעין יש מאין, אבל היא לגמרי לא. היא יצירה משותפת של מיליוני אנשים לאורך אלפי שנים, ואם נתבונן בה נגלה את עצמנו.
האם אתה ניגש ליצור כשיש לך כבר רעיון בראש או שהוא מתגבש תוך כדי היצירה?
אחת הבעיות העיקריות שלי היא עיכוב, מסיבות שונות ומשונות, במימוש הרעיונות. לרוב יש רעיון ראשוני שמדליק אותי, הוא מסתובב אצלי תקופה ואם הוא עדיין רלוונטי ויש לי אנרגיה להוציא אותו לפועל, מתחיל תהליך שבמהלכו הרעיון יכול להתפתח, להשתנות, להסתעף או להיגנז לגמרי.
המצב הטיפוסי הוא ריבוי רעיונות שגוועים לאיטם. לעתים רחוקות אני מתמקד ברעיון אחד שממש יושב טוב ומפתח אותו לעומק. יש גם תקופות נדירות של פרץ יצירתיות, שבהן אני פחות מקפיד ופחות דוגר, ופשוט עובד.
ראיתי שאתה גם עוסק במחשבים ובתוכנה. למען האמת, גם הופתעתי. האם העבודה הזאת מספקת השראה ליצירות שלך?
באופן כללי, אני מוצא השראה במקומות אחרים. בעבר אף שמרתי על הפרדה וניתוק מוחלט בין התחומים. מצד שני, היו מדי פעם רעיונות לערבבם יחד. היום הגישה שלי יותר גמישה ויכולה לראות גם קשר באספקטים מסוימים. שתיהן שפות. הצד היזמי של עולם התוכנה גם מעניין אותי, ואולי שם יש יותר קווי דמיון לעולם האמנות מבחינת תהליכים.
הזנת תוכן: 18.12.0215
