ספוטלייט טעים במיוחד עם גלית גינדי, 
מייסדת האתר "קוּקרית".
גלית גינדי למדה אמנות באוניברסיטת תל אביב. היא גם חובבת בישול ומתעניינת בגסטרונומיה. האתר "קוקרית" משלב בין שתי אהבותיה: היא ממציאה מתכונים ומכינה מאכלים לפי יצירות אמנות שמעניקות לה השראה.
השילוב בין אמנות ובין אוכל הוא אדיר, לדעתי. ספרי כיצד הגעת אליו ואיך הכול התחיל.
האוכל והעיסוק בו תמיד היו שם כְּמהות, כחלק ממני. אני נוהגת לומר על עצמי: יש אצלי מצב קבוע שבו אני מבשלת או שאני אוכלת או שניהם גם יחד.
אל האמנות הגעתי בגיל קצת יותר מאוחר, אף על פי שתמיד אהבתי אמנות והערצתי את העוסקים בה. הרשים אותי במיוחד שלמרות הקשיים הכרוכים בחייהם של אמנים, היצירה היא חלק כה מרכזי בנפשם, שכל קושי כלכלי או נפשי או חברתי מתבטל בפני התשוקה הזאת ליצור, לבטא את עצמם ואת עולמם ולהניע רגשות של אחרים.
בעיניי, האוכל והאמנות כרוכים זה בזה, וככל שאני חוקרת ומתעמקת בנושא אני מוצאת יותר ויותר הוכחות לייצוג בלתי פוסק של מזון, על כל שלבי הכנתו וגידולו, ביצירות האמנות הידועות ביותר בכל תקופה בהיסטוריה.
אבל אינני מייצגת את האוכל, אלא את האמנות דרך האוכל. הרעיון לשילוב בין התחומים נוצר בעקבות תוכנית טלוויזיה שראיתי, שנקראה "אוכל באמנות" או משהו דומה. התוכנית סקרה את יצירות האמנות המפורסמות ביותר, בעיקר במאתיים השנים האחרונות, וכיצד מיוצגים בהן המאכלים והמשקאות, את הרקע ההיסטורי של התקופה ואת המשמעות של חומרי הגלם, בעיקר "טבע דומם", ושל המאכלים ביצירות.
מאחר שבן זוגי ואנוכי חובבי אמנות ואספנים נלהבים, המבקרים דרך קבע בתערוכות, פתיחות ואירועי שיח גלריה, ראיתי לא פעם כי הכיבוד שמוגש באירועים הללו מינימלי למדי. היות שהאוכל תופס מקום נכבד כל כך בחיי, הרגשתי שיש מקום למשהו שיהיה מלהיב יותר, וכמובן גם טעים ומענג את החושים, ובמיוחד את חוש הטעם שבדרך כלל אינו מוזמן ל"חגיגת החושים" שמביאה איתה האמנות.
כך התגבש בי הרעיון לערוך "מיצג של אוכל", כיבוד שהוא מחווה קולינרית לאמן וליצירתו. כל אירוע הוא חד-פעמי ואיני חוזרת על המתכון אלא עבור קהל המבקרים. כך נבנה אירוע ייחודי המשלב תשוקה, רגש, יופי והנאה – כל אלה מאפייניו של עולם הקולינריה והאוכל גם יחד, ובאותו האופן מהווה מחווה נעימה וקלילה של טעימות "משעשעות חיך" לעולם האמנות.
על פי יצירתו של קדישמן
ראיתי שהמצאת מתכונים ועיצבת מנות, בין היתר לפי מנשה קדישמן ויוסל ברגנר שאיתו גם נפגשת. איך מתבצע תהליך ההתאמה בין המנה לאמן? האם האמן מעורב בזה?
בעבודתי נפגשתי תחילה עם אמנים הפונים אליי ומבקשים שאתקין להם מתכון ייחודי. בביקורי אצל האמן אני מבררת על מכלול יצירתו וחייו ובעיקר על יחסו, גישתו ומחשבותיו בנוגע לאוכל. גם אם האמן מעולם לא חשב על כך, תמיד עולה הֶקשר כלשהו לאוכל, המצוי ביצירתו. בהתאם למתרחש במפגש ולעיבוד ולהפנמה מצדי של יצירתו של האמן, אני בוחרת מנה שתתאים לאמנותו ותגיב אליה: בטעמה, בצבעיה, במרקמיה, בניחוחותיה ובצורת הגשתה. אני מבררת את העדפותיו הקולינריות, ולעולם מגישה מנות העונות עליהן. המנות משמשות ככיבוד בפתיחה או בשיח גלריה, ובמקרים אחרים כמנה המוגשת לאמן באופן אישי על ידי. נוסף על כך, אני מתאימה את צורת ההגשה ואת כלי ההגשה, את צורת המפות, המפיות ושאר האביזרים, אל רוח האמנות ועבודותיו.
האתגר בשילוב בין האמנות לבין ההיסטוריה של האמן והיצירות המוצגות בתערוכה הוא עצום. המנות אינן בגדר יצירה בפני עצמן, אלא מהוות מחווה ליצירתו של האמן. הן מגיבות אליה, משתתפות עמה ובאות איתה במגע – אותן הפעולות שאני מבקשת אצל הקהל הניגש אליהן. המנות מבקשות לקשור את חיי הקהל המבקר, הצופה – שבמקרים אלו מתפקד גם כטועם – ועל כן עליי להשביע את רצונם, תרתי משמע, בכל אירוע אמנות המונה עשרות ולעתים מאות "מבקרי מסעדות וטועמים" ובראשם כמובן כמובן האמן/ית והאוצר/ת.
עם זאת ההנאה שלי נובעת מהיכולת להמציא אתגרים ו"שיגעונות" קולינריים חדשים ואני מאמינה שהאתגר הגדול ביותר נמצא עדיין לפניי.
עם יוסל ברגנר
על פי יוסל ברגנר
במתכון שבחרתי לברגנר רציתי לשלב מספר תימות אישיות מחייו ושמאפיינות את יצירתו. בחרתי בהצגה "דרמטית" של מחבת רוחשת ולוהטת ובה איטריות "שפעצאל" ("דרור" ביידיש, ציפור המצויה בעבודותיו) מזרח אירופאיות המאפיינות את הפן היידי של ברגנר. כמחווה אישית ואנושית, במרכז תזרח ביצת עין, "אעייר," והכל ברוטב חמאה ושמן זית, המוטיב הישראלי שמטמיע הכל יחד אל הכאן והעכשיו. גבינת פרמז'ן תגורר בפומפיה על התבשיל המהביל. הכלים המופיעים ביצירתו של ברגנר מככבים גם במתכון ומבקשים לפנות אל הלב של ולעורר מחשבה על חוויות ביתיות של ילדות מעליהן תמיד מרחפת "סכנת" הפציעה של פעולות הגירוד על הפומפיה.
מה מעניק לך השראה?
מקורות ההשראה שלי ניזונים מביקור בשווקים, התעדכנות בחומרי גלם חדשים, תבלינים, מרקמים וכלי בישול וטכניקות שיסייעו לי להוציא לפועל את המנות. גם בחנויות הכלים, המפות וחנויות התחביב למיניהן אני מוצאת עזרים, כלים ורעיונות לביצוע החלק הוויזואלי של הגשת האוכל, שכן הפרזנטציה וההגשה – חלק שהוא כמובן חשוב לא פחות כי "העין אוכלת לפני שהפה טועם" – מתקשרות לא רק ליצירות עצמן אלא גם לקטלוג התערוכה ולתצוגה שלה.
על פי יצירתו של יגאל תומרקין
אבל אין ספק שאת ההשראה הגדולה ביותר למנות מספקות לי היצירות והסיפור האישי של האמנים, בראיונות האישיים ובמפגשים שלי איתם; הסיפורים שדרכם אפשר להביט כמו מבעד לחלון אל תמונת הנפש, אל חוויות הילדות: מפתיע עד כמה כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתקשרים לאוכל, לאכילה, למטבח, אם דרך הנוכחות של האוכל בחייהם ואם בהיעדרו.
חשוב לי להדגיש כי אחרי הכול מדובר במחווה לאמנות דרך הבישול שלי – מנות קטנות שנועדו להעלות חיוך, להנעים את הביקור בתערוכה בדרך נוספת ולחוש את האמנות שאנו חווים בראייה, בשמיעה, במישוש ובמחשבה גם "על קצה הלשון".
הזנת תוכן: 13.11.2015
