ספולייט הפעם עם המאיירת נועה ויכנסקי
היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ומאז סיום לימודיה איירה לעיתונים, מגזינים, הוצאות ספרים, לומדות וחברות משחקים.
בחרתי להתמקד בעבודתה על הספר "מדוע לא תראוני בדרכים" מאת דניאל עוז, שגם השתתף בראיון זה.
ראיתי שאת מאיירת גם לילדים, אבל אני בעיקר רוצה לדבר איתך על איור למבוגרים, שבו אין מגבלות ברורות כמו אצל הילדים. בואי נדבר על האיורים לספרו של דניאל עוז "מדוע לא תראוני בדרכים". בספר יש סיפורונים רבים. כיצד החלטת לאיזה מהם כדאי להכין איור ולאיזה לא?
ההחלטה נקבעה לפי התגובה שלי: אם היה לי דימוי בראש בעקבות קריאת הסיפור או לא היה. אני אוהבת שיש לי הרבה טקסט לעבוד איתו. מבחינתי, כמה שיותר, ככה יותר טוב. זה מזין דימויים שעולים לי בראש. בדרך כלל יש לי רעיון לדימוי באופן מיידי, או כמעט מיידי. ב"מדוע לא תראוני בדרכים" דווקא לא היה הרבה טקסט. הסיפורון הכי קצר אורכו משפט וחצי, והארוך – עמוד וחצי. זה היה אתגר. אתגר נוסף היה למצוא דימוי שלא "יסגור" את הסיפור לגמרי לקוראים. כי דווקא מכיוון שהטקסט קצר, הוא פתוח יותר לפרשנויות.
עד כמה הכותב מעורב בבחירת האיורים ובתהליך העבודה, אם בכלל? האם יש כותבים שלא רוצים להיות מעורבים כלל, ואחרים שדוחפים את האף יותר מדי?
ובכן, זה משתנה מאוד מכותב לכותב. יש כותבים שלא מעורבים כלל, ויש כותבים ששוכחים שכפי שהם המקצוענים בכתיבת הטקסט, כך המאייר הוא בעל המקצוע ביצירת האיורים.
דניאל עוז היה מעורב אקטיבי בהליך העבודה. למעשה, רוב העבודה הייתה מולו. והוא דוגמה מצוינת לכותב אקטיבי שהליך העבודה מולו פורה והמעורבות שלו תורמת לתוצאה טובה יותר. היה תענוג לעבוד אתו.
דניאל עוז מספר: כמו שקורה בדרך כלל, נועה הגיעה לטקסט מוגמר, וזה הופך את מלאכת האיור למלאכת טרנספורמציה. כמחבר אני כבר במושב האחורי והיא נוהגת לארץ זרה לי – זה כבר לא הטקסט כפי שאני מכונן אותו, אלא בהכרח הקריאה שלה בטקסט. האינפוט שלי הוא להגיד אילו אטרקציות אני מחפש לראות. אתה לא אומר למאיירת: "פה ימינה, עכשיו שמאלה". ובכל זאת, נועה מאוד קשובה, והיא מצליחה לשלב את הקשב הזה עם שליטה גבוהה בחזון היצירתי שלה. אני חושב שהביטחון והשליטה שלה קשורים למחויבות לתוצאה. בשיתופי פעולה יצירתיים המחויבות לתוצאה היא מבחן הלקמוס של אמן אמיתי. בעבודה של נועה אין אגו. היא כאן בשביל שייצא ספר יפה. סה טו.
לחץ על התמונות להגדלה
ספרי קצת על הטכניקות שבהן את עובדת.
בדרך כלל אני מציירת ידנית וצובעת בפוטושופ. אני עובדת עם עיפרון או עם ציפורן ודיו. אני מתחילה בסקיצה, לרוב בעיפרון כחול או אדום או שניהם, סורקת אותה, מעבדת, אם צריך בפוטושופ (מגדילה, מקטינה, מוסיפה אלמנטים, בונה את הקומפוזיציה), מדפיסה בהגדלה, מציירת "על נקי" בעזרת שולחן אור, בעיפרון או ציפורן, וסורקת כדי לצבוע. האיורים ב"מדוע לא תראוני בדרכים" הם שחור-לבן ובוצעו בדיו בלבד, עם עיבוד קל ותיקונים קלים בפוטושופ.
ולסיום, מהו האתגר הגדול שנתקלת בו בתור מאיירת?
לפני שנים איירתי טור בעיתון, שכל שבוע נאמר בו פחות-או-יותר אותו הדבר, רק במילים אחרות. ובכל זאת הצלחתי למצוא דימויים חדשים מדי שבוע. עשיתי את זה במשך כמה שנים, עד שהטור ירד.
אתגר גדול נוסף שנתקלתי בו היה פרויקט נצרת – משחק רביעיות לילדי העיר, שהוזמן על ידי עיריית נצרת וחברת שנבוב. זה היה מאתגר מכמה בחינות: היקף העבודה היה גדול – 50 איורים שכוללים אתרים, מבנים, אנשים, תרבות, אוכל. האיורים היו קטנים בממדים שלהם, אבל היו צריכים לכלול קומפוזיציות מפורטות ודיוק. זה הצריך עבודה בממדים גדולים יותר – עבדתי בגודל פי ארבעה, אם לא יותר – וזה עדיין להיראות טוב בקטן. אני תמיד שמחה לאתגרים חדשים.
הזנת תוכן: 8.9.2015
