משה גנן - תרגומים לשירת היינריך היינה

 15

בְּעָבְרִי לְיַד בֵּיתֵךְmoshe ganan

בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם,

מָה אֶשְׂמַח בְּמַבָּטֵךְ,

נִשְׁקָף שָׁם בַּחַלּוֹן!

 

בְּעֵינַיִךְ חוּמוֹת-שְׁחֹרוֹת

בִּי מַבָּטֵךְ חוֹקֵר –

מִי אַתָּה, הַחוֹלֶה, הַזָּר,

וּמָה אַתָּה חָסֵר?

 

אֲנִי מְשׁוֹרֵר גֶּרְמָנִי

יָדוּעַ בְּאַשְׁכְּנָז,

בְּשׁוּרַת שְׁמוֹת אַנְשֵׁי מַעְלָה

גַּם שְׁמִי הֲלֹא יֻכְרָז.

 

וּמָה אֶחְסַר, חֲבִיבָתִי,

לְרַבִּים יֶחְסַר בָּאָרֶץ:

הֵן יֻזְכַּר גַּם כָּל שֶׁלִּי

בְּהִקָּרֵא שֵׁם כָּל קָרֶץ!

 

15

Wenn ich an deinem Hause

Des Morgens vorübergeh,

So freut's mich, du liebe Kleine,

Wenn ich dich am Fenster seh.

 

Mit deinen schwarzbraunen Augen

Siehst du mich forschend an:

"Wer bist du, und was fehlt dir,

Du fremder, kranker Mann?"

 

"Ich bin ein deutscher Dichter,

Bekannt im deutschen Land;

Nennt man die besten Namen,

So wird auch der meine genannt.

 

Und was mir fehlt, du Kleine,

Fehlt manchem im deutschen Land;

Nennt man die schlimmsten Schmerzen,

So wird auch der meine genannt

 

 36

בְּפָרְשִׂי לְפָנֶיךָ אֵת כְּאֵבִי הַמַּר,

רַק פִּהַקְתְּ וְלֹא אָמַרְתְּ דָּבָר:

אַךְ מִשֶּׁסִּדַּרְתִּיו בְּשִׁיר שֶׁל תֹּאַר וְהָדָר

הִשְׁתַּפַּכְתְּ בִּשְׁבָחִים עַל כִּשְׁרוֹנִי כְּזַמָּר.

 

36

Und als ich euch meine Schmerzen geklagt,

Da habt ihr gegähnt und nichts gesagt;

Doch als ich sie zierlich in Verse gebracht,

Da habe ihr mir große Elogen gemacht

 37

קָרָאתִי לַשָּׂטָן: הוּא בָּא.haine

הִבַּטְתִּי בּוֹ, כֻּלִּי תְּמִיהָה.

לֹא מְכֹעָר הוּא וְלֹא פִּסֵּחַ:

טַעַם בּוֹ וּבוֹ גַּם רֵיחַ.

אִישׁ בְּמֵיטָב יָמָיו – אֵינִי מַגְזִים,

אִישׁ נִימוּסִים – אָדָם מַקְסִים.

מִין דִּיפְּלוֹמָט – לָשׁוֹן זְרִיזָה:

לְאֹם וְדָת – דְּבָרָם יִשָּׂא.

חִוֵּר מְעַט, אַךְ אֵין זֶה פֶּלֶא,

סַנְסְקְרִיט לָמַד וְקָרָא בְּהֶגֶל.

אַךְ אֶת עִנְיָן הַבִּקֹרֶת בְּרָצוֹן הֶעֱבִיר

לִידֵי הֶקָטֶה סָבָתוֹ, אוֹתָהּ הוֹקִיר;

שִׁבַּח אֶת הִשְׁתַּדְּלוּיוֹתַי בִּתְחוּם הַחֹק.

בְּעַצְמוֹ – אָמַר – הִרְבָּה בְּכָךְ לְפָנִים לַעֲסֹק.

הוּא צִיֵּן כַּמָּה הוּא שָׂמֵחַ לִרְאוֹת בִּי יָדִיד,

וְתוֹךְ כָּךְ הוּא חָזַר וּבְרֹאשׁוֹ הֵנִיד.

וְשָׁאַל, אִם לֹא נִפְגַּשְׁנוּ כְּבָר

בַּחֲצַר הַשַּׁגְרִיר שֶׁל סְפָרַד?

וּבֶאֱמֶת, רָאִיתִי, הִנֵּה מוּלִי עָמַד

מוֹדָע מִיָּמִים, מַכָּר מְאֹד יָקָר.

 

 37

Ich rief den Teufel, und er kam,

Und ich sah ihn mit Verwundrung an.

Er ist nicht häßlich und ist nicht lahm,

Er ist ein lieber, scharmanter Mann,

Ein Mann in seinen besten Jahren,

Verbindlich und höflich und welterfahren.

Er ist ein gescheuter Diplomat,

Und spricht recht schön über Kirch'und Staat

Blaß ist er etwas, doch ist es kein Wunder,

Sanskrit und Hegel studiert er jetzunder.

Sein Lieblingspoet ist noch immer Fouqué.

Doch will er nicht mehr mit Kritik sich befassen,

Die hat er jetzt gänzlich überlassen

Der teuren Großmutter Hekate.

Er lobte mein juristisches Streben,

Hat früher sich auch damit abgegeben.

Er sagte, meine Freundschaft sei

Ihm nicht zu teuer, und nickte dabei,

Und frug: ob wir uns früher nicht

Schon einmal gesehn beim span'schen Gesandten?

Und als ich recht besah sein Gesicht,

Fand ich in ihm einen alten Bekannten.

 

 38

אָדָם, אֶל נָא תִּלְעַג לַשֵּׁד,

הַחַיִּים קְצָרִים.

תֹּפֶת נֶצַח, אֲבַדּוֹן

אֵינָם רַק סִפּוּרִים.

 

שַׁלֵּם חוֹבְךָ בִּשְׁלֵמוּתוֹ

וְלוּ יֶאֱרַך מַסְלוּל הַחַיִים,

עוֹד תִּצְטָרֵךְ לַחֲזֹר וְלִלְווֹת

אֶל נָכוֹן לִפְעָמִים.

 

38

Mensch, verspotte nicht den Teufel,

Kurz ist ja die Lebensbahn,

Und die ewige Verdammnis

Ist kein bloßer Pöbelwahn.

 

Mensch, bezahle deine Schulden,

Lang ist ja die Lebensbahn,

Und du mußt noch manchmal borgen,

Wie du es so oft getan.

 

57

אִוִּיתִי רַק לָנוּחַ,

בְּחֵיקֵךְ לָפוּשׁ,

אַךְ אַתְּ רָצִית לָשׂוּחַ,

לְמַהֵר, לָרוּץ.

 

אָמַרְתִּי כִּי לִבִּי

הֵן כֻּלּוֹ אִתָּךְ,

אַךְ אַתְּ הֵתַלְתְּ רַק בִּי

וְהֶחֱוֵית קִדָּה.

 

מֵאָה הוֹסַפְתְּ עַל עֳנִי

הַלֵּב הַנִּכְזָב:

וְאַף מָנַעַתְּ מִמֶּנִּי

שְׂפָתַיִךְ – עַל הַסַּף.

 

אַל תַּחְשְׁבִי כִּי בִּי אִירֶה

אַף אִם יֵלֵךְ וְרַע.

מֵחְמַל נַפְשִׁי, הֲלֹא תִּרְאִי:

כָּל זֶה לִי כְּבָר קָרָה!

 

57

Ich wollte bei dir weilen

Und an deiner Seite ruhn;

Du mußtest von mir eilen

Du hattest viel zu tun.

 

Ich sagte, daß meine Seele

Dir gänzlich ergeben sei;

Du lachtest aus voller Kehle,

Und machtest 'nen Knicks dabei.

 

Du hast noch mehr gesteigert

Mir meinen Liebesverdruß,

Und hast mir sogar verweigert

Am Ende den Abschiedskuß.

 

Glaub nicht, daß ich mich erschieße,

Wie schlimm auch die Sachen stehn!

Das alles, meine Süße,

Ist mir schon einmal geschehn.

 

התרגומים מתוך הספר: היינריך היינה - השיבה הביתה - תרגום משה גנן - הוצאת עיתון 77 

 

משה גנן בויקיפדיה

משה גנן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

על משה גנן באתר "אימגו"

משה גנן על היינריך היינה באתר "שבת"

 

משה גנן קורא שיר באזכרה לפנחס שדה

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

 

חזרה לדף הראשי "סופ"ש שירה 16"