טלי פולמן-עוקבי

טלי פולמן-עוקבי

הָיִינוּ קְרוֹבִיםtali ohavi

כְּמוֹ סוּלְיוֹת וַאֲדָמָה,

עַד שֶׁהַלַּחַשׁ

הִפְרִיד אֶת צַעֲדֵי הַקֶּרַח.

 

גַּם הַדֶּשֶׁא צוֹמֵחַ מִשְּׁתִיקוֹת.

 

חֳרָפִים אֲרֻכִּים בָּעַרְנוּ

חֲנוּטֵי מַבָּט

מְיֻלָּלִים

מְחֹרָרִים

עַד שֶׁהַלַּחַשׁ.

 

 

 היכן השירה פוגשת אותך לראשונה

בסביבות גיל תשע, בו הילד פוגש לראשונה את נפרדותו, שם פגשתי את השירה לראשונה.
זהו רגע של חופש מאוד גדול אבל גם של בדידות מאוד גדולה. הרגע המסוים הזה מתנפח כמו בלון אין-סופי ומלווה אותנו בעצם כל החיים.
בגיל הזה אנחנו גם פוגשים את המוות בפעם הראשונה, ברגע מסוים נוצרת ידיעת הסוף, זהו גם משבר הזהות הראשון... כאן נכנסת השירה: בסדקים, בטלטלות, בדלתות אחוריות, בשברים.
השירה היא כמו "המקהלה" בטרגדיה היוונית, עומדת מאחור ואומרת את מה שיש לה לומר.ומאז השירה תמיד נוכחת, כמו איבר בגוף, יש זמנים שאני יותר מודעת לקיומה ויותר נמצאת בקשר איתה ויש זמנים שפחות, שאגב הם חשובים באותה המידה. חשוב לשכוח דברים בכדי למצוא אותם שוב, לפגוש את רעננותם.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

תפקידה של הגיליוטינה היא לערוף ראשים. תפקידה של המכונית היא להסיע אותנו ממקום למקום. תפקידו של בית המשפט הוא לעשות צדק. תפקידו של הרוקח הוא לייצר תרופות. תפקידו של האופה הוא לאפות לחם ועוגות. תפקידו של הפסיכולוג הוא להקשיב ולייעץ.
לשירה אין תפקיד, זה מנוגד למהותה. הפרחים, העצים, הכוכבים, השמש- כולם מצויים בתוך מערך קוסמולוגי עם חוקים משלו. זהו עולם שלם והמושגים שיש לנו לגביהם הם חלקיים, הם חד צדדיים. בכלל ניתן לומר שהמציאות היא רב-שכבתית והמילים שאנו משתמשים בהם מנסים לתפוס את כל השכבות, לתת צורה, לתת ניסוח... השירה בורחת מכל זה: תופסת ומשחררת. השירה היא הארנב המת בזרועותיו של יוזף בויס.

משורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח

אם היינו משחקים בדימיון, הייתי כנראה רוצה לפגוש את רוב המשוררים שרוב המשוררים היו רוצים לפגוש: את המשפיעים, פורצי הדרך, המיוחדים, האוונגרדיסטים, המקוללים...
אבל, אני מנסה יותר ויותר להתגבר על הצורך לפגוש אנשים שאני לא פוגשת. את השירה של המשוררים אני קוראת, אם יש לי צורך גם את הביוגרפיה, וזה מספיק לי לגמרי! כל מה שמעבר לכך הוא רכילות ואובססיביות בנוגע "לאישיות". הזמן הזה שלנו נורא מתעסק באישי, בפרטי, בהוצאת הקרביים, בהקזת הדם- צורה קיצונית ולפעמים לא בריאה של נרקסיזם. יש בכל העניין הזה משהו מאוד "ערפדי", מציצת דם\הקזת דם ובמקביל קור נפשי. כאוס וקיבעון- בילבול שמאחוריו קיים ריק גדול. לכן לא רוצה לפגוש אף-אחד שלא פוגשת. רוצה לפגוש באמת את האנשים שאותם פוגשת. כל אחד פוגש יום יום אנשים. שנים אנחנו פוגשים את אותם האנשים. הזמן המתגלגל בין האנשים, הלחש - כמה פעמים באמת פגשנו את האנשים שאנחנו פוגשים? באמת?

היכן את כותבת?

כותבת בבית, בחדר שלי. ההשראה מתנפלת עליי בכל מקום, גם במקומות לא מתאימים, בסיטואציות לא מתאימות. ההשראה היא יישות לא מנומסת, היא באה ככה כמו שהיא- אם הדלת פתוחה היא נכנסת ואם היא סגורה היא הולכת. ההשראה היא חתולית.
במעשה הכתיבה אני זקוקה לשקט ולחלל פרטי. הדברים הם בתוכי ממילא. מה שנמצא יורד אל הנייר, ואז מתחילה העבודה... ימים, חודשים,שנים,דקות- אין חוקיות בעניין, כל שיר הוא פלאנטה עצמאית עם חוקים משלה. לא מסוגלת לכתוב בבתי-קפה, בחוץ, בטרמינל... זקוקה לצמצום מקסימלי של התנועה החיצונית בכדי שהתנועה הפנימית תמצא את הצורה, את הגוף שלו היא זקוקה.

 מדוע בחרת בשיר הזה

השיר מדבר על יחסים. לא רק בין בני-אדם, אלא יחסים בכלל. סובייקט פוגש סוביקט מסוים ונוצר דבר שלישי. הדברים קשורים אחד בשני. השיר מתאר קירבה בין שני אנשים שהיא מורכבת: סוליות ואדמה, כשכף הרגל מתרוממת היא חופשיה באויר לשנייה ואז היא נוחתת על האדמה ופוגשת בה. מעשה ההליכה, אם מתבוננים בו באיטיות הוא כמו נשימה: רגל עולה ויורדת, באויר ובאדמה, חופש ודטרמיניזם. והחיכוך בין הסוליות לאדמה, הקירבה הזו- מה היא הקירבה הזו? לכל אחד יש את הסוליות שלו ואת האדמה שלו ואת הלחש המפריד, את צעדי הקרח...יש כאן אירוע של קירבה אבל גם של הפרדה.
"גם הדשא צומח משתיקות", עבורי זהו העניין הזה עליו דיברנו, התקופה הערפדית שבה אנו חיים, המקלפת את העור... הדשא הוא האלטרנטיבה לנטייה הזו, השתיקה המצמיחה אותו.הדשא בטבע, מבחינה מטפאורית כמובן הוא כמו העור באדם, ההגנה. המילה שתיקה היא עמוד השידרה של השיר, היא מחזיקה את הכיראוגרפיה, את התנועה האיטית, שזה הלחש, הקשב, ההתבוננות ללא התערבות. שתיקה, כאקט פואטי, בעיניי זה מאוד חשוב.

 

ביוגרפיה

טלי פולמן-עוקבי, נולדה ב20.09.1970 בעפולה. בוגרת המדרשה להכשרת מורים בבית-ברל. מתגוררת עם בעלה ושני ילדיה בגרמניה. עוסקת בהוראת אמנות.
"עור התוף של הלילה", יצא ב2013 ב"אינדיבוק", הוא ספר שיריה הראשון.

 

קישור לספר "עור התוף של הלילה" באתר אינדיבוק.

לדף של טלי פולמן - עוקבי בסופ"ש שירה מספר 30

 

הזנת תוכן: 29.3.2013

לדף הראשי של משורר באור